גונבת את ההצגה

טלי אורן, מהשחקניות הבולטות של התיאטרון הישראלי, חיה ונושמת במה עוד מילדות. בשיחה חמה היא מספרת על האהבה שלה לקהל, על היכולת למצוא טוב גם בדמות המרשעת שהיא מגלמת במחזה 'אנני' ועל הכוח הטיפולי של התיאטרון – במיוחד בימים אלו  

גם אחרי הקילומטראז׳ הבימתי המכובד שהספיקה לצבור, הבמה עדיין מצליחה להפתיע את טלי אורן. הפעם האחרונה שבה הופתעה הייתה על במת תיאטרון הקאמרי, במחזמר ״היי אוון הנסן״ שבו היא משחקת בתפקיד אם חד הורית למתבגר שמתמודד עם בעיות נפשיות. ״דרמה זו התנסות חדשה בשבילי״, מספרת אורן. ״אני רגילה לשמוע צחוק מהקהל. אני סאקרית של צחוק. יש אולמות שהאקוסטיקה שלהם בנויה כך שאין החזר צחוק, ואני חייבת את זה. זו פעם ראשונה שאני עושה תפקיד שבו אני לא מחכה לשמוע צחוק״.  

בסוף ההצגה מבצעת אורן שיר אימהי מלא אמת וקסם שבמהלכו הדמות שהיא מגלמת מודה בחסרונות שלה, בהיותה אימא לא מושלמת שעושה טעויות, אבל מתחייבת תמיד להיות שם בשביל בנה ולא לתת לו ליפול. ״זה שיר מרגש מאוד. תוך כדי את שומעת את הקהל״, אורן מדגימה לי אנשים נאנחים ומחניקים יפחה, בתצוגת משחק שהולמת את המקצוע שלה. "והם באים אליי בסוף ואומרים לי: 'גרמת לי להתקשר לאימא שלי'. 'גרמת לי להתקשר לבן שלי׳". אבל השיא היה לפני מספר שבועות. ״אחרי עשרים ומשהו שנים על הבמות, חוויתי משהו בפעם הראשונה. מתחילת השיר ועד סופו מישהי ישבה בקהל והתייפחה. שמעתי אותה מהבמה בוכה ברצף כל השיר. רציתי בו במקום לרדת מהבמה, לגשת אליה ולחבק אותה. אני כל כך רגילה לשמוע צחוק ופתאום המצוקה הזאת, אני לא מאמינה שמישהו בוכה מולי, מה אני אמורה לעשות עם זה? החלפתי מבטים עם אלון סנדלר שמשחק את הבן שלי. אמרנו זה לזה בטלפתיה: אתה קולט שהיא בוכה שם? אבל לא עוצרים, The show must go on״. 

בסוף ההצגה הצופה חיכתה מחוץ לחדר האומנים. ״הם תמיד מחכים, וזו חוויה בפני עצמה – אחרי כל הצגה אנחנו עומדים חצי שעה עם הקהל ומנהלים איתם שיחות. היא ניגשה אליי בוכה וסיפרה על הנתק מאימא שלה. חיבקתי אותה, זה היה רגע״.  

מאיפה הסבלנות לעמוד חצי שעה עם הקהל בסוף כל מופע? 

״יש לי כל הסבלנות שבעולם, אני בחיים לא אגיד 'לא'. אם לא תהיה לי סבלנות לקהל שמגיע ומפרגן, אז לא מגיע לי לעשות את מה שאני עושה. זה לא תמיד פשוט. אם יש לי יום ארוך לפעמים אני הולכת הביתה. אבל זה דבר מרגש מאוד. הם צובאים על הדלתות, הרבה נוער. בכלל, הרבה נוער מגיע להצגות״.  

בדיוק באותו רגע, כאילו אזכור הנוער שלף אותן מהאוויר, ניגשות אלינו כמה תלמידות בית ספר עם חולצות תלבושת של ״אליאנס״. הן מתנצלות על ההפרעה ומבקשות תמונה. אורן מסכימה בחום, מחבקת, מחייכת ומכוונת אותן לצלם מלמעלה: ״זה יותר מחמיא״.  

לגלם מרשעת 

טלי אורן היא משחקניות התיאטרון העסוקות ביותר בישראל, זוכת פרס התיאטרון הישראלי. חוץ מזה היא משחקת גם בטלוויזיה, שרה, מדי פעם מדבבת (היא נהנתה במיוחד לתת את קולה לדורי ב'מוצאים את דורי' ולמרי פופינס). היא בת 48 (״נושקת לחמישים״), וגרה בתל אביב עם בעלה, התסריטאי והמחזאי אורן יעקובי, ועם שני ילדיהם.   

אנחנו נפגשות בבית קפה תל אביבי ביום חשוב לכל הורה בלוח השנה – הראשון בספטמבר. אני משתפת את אורן בכך שבתי הבכורה עולה היום לכיתה א׳ והיא מספרת לי שהגדול שלה התגייס לא מזמן. ״יש לנו כמה תחנות של מירור בבכי״, היא מאבחנת את האם הישראלית. ״אנחנו ממררות בברית, ממררות ביום הראשון של כיתה א׳, ועכשיו מיררתי בבקו״ם״.  

מלצרית מחלקת חמניות ליושבים במקום לרגל פתיחת השנה, אבל בשביל אורן זו דווקא סגירה של תקופה אינטנסיבית מאוד עם המחזה הקלאסי ״אנני״, שהגיע מברודווי וזכה לגרסה ישראלי חדשה מבית to-Mix בבימויו של צדי צרפתי. גם אם שם ההצגה לא נשמע לכן מוכר, ודאי תזהו את צלילי השירים מתוכו. האהוב עליי הוא 'השמש' (Tomorrow): "השמש תזכיר לי / תמיד יש מחר חדש". לצידה של טלי אורן מופיעים עוז זהבי, מיי פיינגולד, רועי וינברג, מיטל נוטיק, יעל לוי וליה צמח – שמגלמות את אנני, וכמובן עשרות שחקנים ורקדנים בליווי תזמורת חיה. 

אורן הופיעה במחזה לא פחות מ־30 פעמים בשבוע וחצי האחרונים של אוגוסט. ״אני תוהה אם מדובר בשיא גינס״, היא אומרת. היא מגלמת את מיס האניגן, מנהלת בית היתומות ״המרשעת, השיכורה, המגעילה״, היא מחייכת. ״אנני זה חומר על־זמני, מחזמר שעלה בברודווי לפני חמישים שנה, עדיין עובד ויעבוד גם בעוד חמישים שנה. זה סיפור על ילדה שמתחילה במקום הכי נמוך שאפשר, בבית יתומות, ואז מגיעה לבית שמחבק אותה ואוהב אותה. כשעובדים על הצגה אף פעם לא יודעים איך היא תתקבל. ואז זה מתחיל, האולמות מתמלאים, יש אפקט של פה לאוזן, ׳אתה חייב לראות, אתה חייב לראות׳, יש לנו כבר תאריכים קדימה וזה מאוד משמח. ילדים הם קהל מדהים, קהל מאושר, מתרגש״. 

לשיר לייב בשלוש הצגות ביום, איך זה?  

״קשוח, בעיקר כי אני אדם של הצגות ערב. בבוקר אני רוצה רגע שקט, מה לשיר עכשיו? כדי לשיר בעשר בבוקר אני צריכה להתחמם כבר בשמונה. אני מעדיפה להתחיל לעבוד מ־17:00, כמו בדרך כלל בתיאטרון. ההסתגלות לשעון האחר הייתה קשה בשבילי. עם הזמן התרגלתי, ועדיין – אשמח לחזור לעבוד בערב, אני חיית לילה, שם אני מתעוררת וחיה. יש משהו משוחרר בשעות האלה, הגוף והראש במקום הנכון. בבוקר הכול מאוד איטי אצלי״.  

איך זה לגלם את תפקיד המרשעת, זו שכולם שונאים? 

״כבר יצא לי לגלם תפקידים של כמה מרשעות, אני נורא שמחה לשחק אותן. יש לי דרך לגשת אל הדמויות הרעות: אני מנסה למצוא אצלן את המקום הכואב. אני מאמינה שמי שאנחנו רואים בתור 'רע' עבר חיים לא פשוטים, רע לו. בניתי סיפור על מיס הניגן: מישהי שחוותה ילדות קשה, לא קיבלה אהבה, לא יודעת מה זה לאהוב ולכן היא ככה. אבל היא מישהי שמאוד רוצה אהבה ורואים בהצגה כמה היא רוצה ומבקשת להכיר את האחד. והיא מצחיקה, כמובן. זו דמות שהכול קורה לה, אין לה שליטה. אני שמחה להביא את הרוע והצחוק ביחד״. 

בתפקיד הילדה אנני מופיעות שלוש שחקניות מתחלפות, שלושתן קרובות לדמות מבחינת גיל – 11. ״הן הכי מקצועיות מכולנו״, אורן מפרגנת. ״כיף לראות ילדות בשלב הזה 'אוכלות' במה, מדייקות, מבינות כל מילה. כיף לראות את הדור הבא. בכל פעם אני אומרת להן: תזכרו שככל שאני יותר רעה אליכן על הבמה, זה רק אומר שאני אוהבת אתכן. בכל פעם שאני נכנסת בכן, זה רק אומר שאני שרופה עליכן״.  

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים 

איך הכול התחיל? איך הפכת לשחקנית? 

״ביסודי למדתי מוזיקה, הייתי חננה של רסיטלים על פסנתר. בתיכון למדתי במגמת תיאטרון בעירוני א׳ תל אביב – הבת שלי לומדת שם עכשיו – ושם הבנתי שזה הסיפור שלי. שלחו אותי עם עוד שני חברים לקורס בתיאטרון הלאומי לצעירים בלונדון. הגיעה בימאית ובחרה אותנו לתוכנית הקיץ שלהם. כשהייתי שם אמרתי לעצמי: טוב, אני חייבת לחזור לכאן יום אחד וללמוד״. 

בצבא שירתה אורן בתיאטרון חיל האוויר ולאחר השחרור הקימה עם כמה חברים את 'חבורת דומינו', שכללה שמות שהפכו עם השנים למרכזיים בקומדיה הישראלית: אסי כהן, גורי אלפי, רותם אבוהב, אדיר מילר, רועי בר נתן ושגית סול. "עבדנו קשה מאוד", היא מספרת. "שלוש שנים הופענו בחינם, כתבנו חומרים וניסינו אותם על הקהל. היינו יושבים אצלי בבית וזורקים רעיונות ובכל יום שלישי עולים על הבמה בצוותא 2. עם הזמן הצטבר לנו קהל קבוע שנקרע מצחוק. לפי התגובות שלהם ראינו מה עובד ומה צריך שיפוץ. כשהרגשנו מוכנים הזמנו אנשים מהטלוויזיה ועשינו להם מעין 'שואו ריל'". 

האודישן הצליח והמופע הפך לתוכנית בטלוויזיה החינוכית ששודרה בין השנים 1999 ל־2001. "זו הייתה תקופה עם מעט מאוד ערוצים, אז היה לזה רייטינג מטורף". 

היום הרבה צעירים מנסים להתפרסם דרך ריאליטי. יפה שהתחלתם פשוט מהשטח.   

״גם היום יש הרבה אנשים שיוזמים ויוצרים לבד״, אורן מגנה על הדור הצעיר וממליצה על מחזמר מחתרתי בשם 'הסוף'. ״רק ככה מגיעים רחוק. אני מאוד מאמינה בעבודה קשה: לא לוותר, ליצור בעצמך את החיים שלך. לחכות זה לא טוב. כמו שד״ר סוס אומר בספר ׳אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים׳: ׳מקום רע מאוד, מקום לחכות׳. לחכות זה באמת מקום רע מאוד. פעם הייתי מחכה. הייתי שואלת: למה לא מתקשרים? מה קורה?' אבל אין מה לחכות. אם ההר לא בא, תייצרי לעצמך את הסיטואציות. זה נכון בכל תחום״.  

אחרי שנתיים בתוכנית הטלוויזיה, אורן הגשימה את חלום נעוריה ונסעה לשנת לימודים בבית הספר לתיאטרון מוזיקלי בלונדון. כשחזרה השתלבה בתיאטראות הישראליים ומופיעה בהם מאז ועד היום. ״התיאטרון הוא האהבה הגדולה שלי. אני מצלמת סדרות לטלוויזיה, אבל האהבה היא התיאטרון. המופע החי מול קהל, אני לא יכולה להסביר כמה זה חמצן בשבילי. אני לא יכולה לתאר את עצמי חיה בלי תיאטרון, בלי ללכת לעבודה בערב, להתאפר, להופיע, לפגוש את האנשים שלי. זו חגיגה בכל פעם מחדש, כאילו אני בדיסנילנד ובכל יום אני אומרת תודה. אני מחוברת לעבודה שלי בכל הנימים״. 

חוץ מתפקידה ב'אנני' אורן מופיעה בימים אלה במחזה 'היי אוון הנסן' שאיתו פתחנו, בקומדיה 'חתונה מושלמת' וגם בהפקה המקורית 'חב״דניקים'.  

יש רגע בילדות שזכור לך כנקודה שבה התאהבת בבמה? 

״בתור ילדה שמנגנת על פסנתר דווקא שנאתי את הבמה. הייתי לחוצה מאוד מהקונצרטים, הכיף שלי היה לעשות שטויות בסלון מול ההורים. רק בתיכון, במגמת תיאטרון, הרגשתי בפעם הראשונה שזה יכול לעבוד לי״.  

אולי כי נגינה על פסנתר דורשת דיוק, לעומת קומדיה שמאפשרת אלתור.  

״דווקא בקומדיה הדיוק חשוב מאוד״, אורן מתקנת אותי. ״אם את מאחרת את הטיימינג של הפאנץ׳, תפספסי את הבדיחה״. היא מדגימה לי מקצבים בתיפוף על השולחן. ״יש אלתור בקומדיה, אבל דרוש גם הרבה דיוק והם צריכים לעבוד יחד. אם אנחנו לא נדייק, אם לא נהיה בול על הביט, בדיחות הולכות ונעלמות. זה חייב להיות בדיוק ברגע הנכון״.  

לאיזו דמות ששיחקת את מחוברת במיוחד? 

״בילי שוורץ. זו דמות במחזה שאוהד חיטמן כתב בשבילי וזכה בפרס התיאטרון. הוא תמיד אמר לי: יום אחד אני אכתוב לך מחזמר, ותמיד אמרתי: בסדר, בסדר. ואז יום אחד הוא באמת כתב וההצלחה הייתה מטורפת. זו הייתה פריצת הדרך שלי״.
בילי שוורץ היא מזכירה אפרורית שעובדת במשרד רואי חשבון. ״אין לה אהבה, לא רואים אותה, לא מתייחסים אליה, היא אוויר. ואז הבחור הכי רצוי מציע לה לצאת איתו בגלל התערבות, אבל הוא כמובן באמת מתאהב בה. זה סיפור קטן ומתוק, אבל בזכות המילים והמוזיקה של אוהד חיטמן הוא הפך למשהו מיוחד מאוד״.  

משפחה באור הזרקורים 

בתקופה שבה ההצגה רצה אורן עברה משבר אישי כשהייתה בתהליכי פרידה מאורן יעקובי, בעלה ואבי ילדיה. ״בתקופה הזו הייתי אדם מרוסק ועצוב נורא. הייתי יוצאת מהבמה בסוף ההצגה, בוכה, בוכה, בוכה, ואז מנגבת את הדמעות ועולה להשתחוויה. יש בחיים הרבה סיטואציות כאלה, שהחיים מתערבבים עם ההצגה, אבל את חייבת להמשיך״. 

איך עושים את זה? איך מקיימים בפועל את ״ההצגה חייבת להימשך״? 

״פשוט ממשיכים קדימה. מה שחשוב זה הסיפור, הקהל, לנכוח במקום. לפעמים זה עוזר כשהחיים והטקסט מתחברים. שיטת סטניסלבסקי במשחק אומרת, בין היתר, שאתה יכול לקחת את החיים שלך, את הרגשות שלך, ולהשתמש בהם כדי להתחבר למה שקורה על הבמה. כשאני מסתכלת על השחקן שלצידי ב׳היי אוון הנסן׳ אני יכולה לחשוב על הבן שלי ואז ברגע אני בפנים, אוטומטית זה מפעיל לי הכול. מהצד השני, יש שיטות שממליצות להפריד. אני נמצאת איפשהו באמצע״.  

באותה תקופה סוערת רגשית, כשהיא מגלמת את בילי שוורץ, התיאטרון והחיים התמזגו לרגע. "פתאום המילים של השירים קיבלו משמעות אחרת. מיקי קם שיחקה את אימא שלי ובאחת הסצנות שרתי לה: ׳אימא זה נגמר, אימא זה קשה, אימא מה יהיה, איך אפשר ללכת הלאה׳. אני שרה ובוכה, והיא עונה: ׳הכול יסתדר, את פשוט לא רואה׳. אני אומרת: ׳אין יותר סיכוי׳, והיא משיבה: ׳אימא לא טועה׳״.
ובאמת נראה שאימא לא טועה, כי אורן ובעלה חזרו לחיות יחד באושר לאחר פרידה של כמעט שנה.
בן הזוג שלך גם מתחום התיאטרון. איך אתם חווים את זה בבית? שפה משותפת או קנאת סופרים? 

״זה הכי כיף בעולם. הוא איש של מאחורי הקלעים, הוא כל כך מוכשר והוא כותב דברים מדהימים. השילוב בינינו עובד טוב בזכות החלוקה לפרונט ולאחורי הבמה. אפילו העלינו מופע שהוא כתב ואני ביצעתי בשם ׳לא מתחתנת׳. פעם היינו רבים כשניסינו ליצור יחד, זה היה מייצר התנגשויות, אבל בקורונה היה הרבה זמן פנוי, ירדנו למטה עם כוס יין ופתאום גילינו את חדוות היצירה המשותפת. הוא יצר לי מופע וזה היה כל כך כיף״.  

גם הדור הבא מתחבר לתחום הבמה. ״הבת שלי כבר משחקת. היא הצטלמה לסדרות ולומדת תיאטרון. הבן שלי למד במגמת קולנוע, והוא כותב ומביים״.  

לא מובן מאליו להצליח לנהל שגרה של קריירה עמוסה עם הופעות בערבים לצד גידול הילדים. אורן מרגיעה ואומרת שזה נעשה קל יותר עם השנים: ״כשאני לא בחזרות, שזה רוב הזמן, אני בבית לאורך היום. אני עושה הכול: מתנהלת, מבשלת, מבלה, ובערב יוצאת להצגה. זו שגרת החיים המושלמת בשבילי״.  

אז פיצחת את האיזון בין החיים לעבודה.  

״זה לגמרי עובד, בעיקר כשהילדים גדלים. כשהם היו קטנים היה הרבה יותר קשה, בעלי היה איתם יותר והם היו בוכים כשהייתי הולכת. אבל הוא היה מתקשר אחרי חצי דקה כדי להרגיע אותי שהבכי נפסק״.  

היו לך רגעי משבר בקריירה? תקופות שבהן אמרת: די, אני מפסיקה עם זה? 

״בחיים לא. היו רגעים קשים, רגעים של אכזבות או תהיות מה יהיה הדבר הבא. אבל אני לא יכולה לעזוב, זה יהיה מבחינתי כמו לעזוב את החיים. התיאטרון הוא חלק ממני, אני לא יכולה לחיות בלעדיו״. לצד הוודאות שהיא נמצאת במקום הנכון, אורן משתפת שזה לא תמיד היה קל. ״בשנים הראשונות היה מורכב יותר. את כל כך רוצה כבר להיות במקום בטוח בקריירה, אבל צריך לנשום ולהתאזר בסבלנות. עכשיו זה אחרת, אני כבר במקום נוח ויכולה להוביל. אני אומרת בגאווה שזה בא מעבודה קשה, לא באינסטנט ולא מתוך גישה של ׳מגיע לי׳. עבדתי קשה מאוד במשך שנים ואני גאה בעצמי על זה״. 

יש תפקיד שאת חולמת לגלם בעתיד? 

״יש תפקיד בשם מאמא רוז מתוך ההצגה 'ג'יפסי', סיפור שעוסק באימא שהיא שחקנית לא מצליחה והבת שלה כוכבת. תפקיד גדול שעשו שחקניות ענקיות כמו בט מידלר, ברנדט פיטרס ועוד. מדובר במחזמר דרמטי־קומי מדהים ואני רוצה מאוד להופיע בו יום אחד. פעם פחדתי להגיד בפומבי מה אני רוצה לעשות, אבל היום אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, מה ששלי שלי ומה שלא – לא. אני אתן לחיים לזרום אל תוך זה״.  

תיאטרון לא רוסי 

אני משתפת את אורן בתחושה שהיא אחת הנשים הכי נינוחות שפגשתי, ואומרת שהייתי רוצה מזה גם. היא מרגיעה אותי ואומרת שזה פשוט יבוא עם הגיל. ״עכשיו אני נינוחה, לפני עשרים שנה הייתי פחות. אני חושבת שהזמן עושה טוב לכולם בכל תחום. יש משהו בגיל ארבעים, את תראי. מגיל ארבעים משהו מתיישב, אני שומעת את זה מהרבה נשים. לגברים יש משבר גיל 40, קחי מרחק, אבל אצל נשים זה אחרת, משהו בין 35 ל־45 מתייצב ומסתדר. זה שלב של התיישבות והשלמה. אחרי המרוץ של גיל 20 ו־30 פתאום את קצת נושמת״.   

מה את רוצה לאחל לתיאטרון הישראלי? 

״התיאטרון בארץ נמצא במקום מדהים, במקום הכי טוב שהוא היה אי פעם״, אורן מפתיעה. ״כל התיאטראות, ללא יוצא מן הכלל, מספקים הצגות מעולות – הפקות מקור וגם ייבוא. התיאטרון כאן מתמודד עם חומרים לא פשוטים ויש בו המון אומץ, הוא לא מפחד לגעת בנושאים מרתיעים: אובדנות, יציאה מהארון, דת וחילון, קבלת האחר. יש כאלה שיגידו שפעם היו עושים דברים יותר קלאסיים, יותר כבדים, אבל אני חושבת שיש מקום להכול. אני מאחלת לתיאטרון להמשיך ליצור, למשוך את הקהל שמגיע בהמוניו. את יודעת שאנחנו המדינה עם הכי הרבה קהל מקומי בתיאטרון? ישראלים באים לתיאטרון יותר משהם באים לכדורגל. תחשבי על זה שבכל ערב היכלי התיאטרון בארץ מלאים. באנגליה ובניו יורק תיירים ממלאים את התיאטראות. פה, מה לעשות, התיירות נעלמת, אבל הקהל המקומי מגיע לצפות. לפני עשור הייתי אומרת: מי יבוא לתיאטרון? עוד מעט האנשים המבוגרים כבר לא יגיעו, אז מי יבוא? הנוער התחיל לבוא. זה כל כך משמח. מאז המלחמה התיאטרון קיבל ערך מוסף״, היא מוסיפה, ״הלוואי שיום אחד יבינו כאן כמה תרבות היא דבר נחוץ. התיאטרון קיבל תפקיד טיפולי. הוא עוזר לנפש, הוא מקל, עוזר לאנשים להגיע לתובנות. בשנתיים האחרונות כל כך הרבה אנשים באו אלינו בוכים, מודים לנו על שגרמנו להם לצחוק, מודים לנו על שגרמנו להם לבכות. במציאות הכל כך מורכבת שאנחנו בתוכה התיאטרון הוא כלי עוצמתי מאוד״.  

מאתגר לעשות קומדיה בתקופה הזו? 

״להפך. הקהל צמא: תנו לנו קומדיה. אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להביא הומור, רק לא לתת לאנשים להיכנס לעצב עמוק מדי. דרמה? לא חסרות לנו דרמות. בואו נרים קצת״.  

מה נותן לך כוח בימים האלה? מה עוזר לך לשמור על השפיות? 

״המשפחה שלי״, אומרת אורן, ובעיניה דמעות. ״הקן הפרטי שלי. הבעל, הילדים. אנחנו בכזו מציאות לא הגיונית. אני חיה בתוך ניגוד, הלב שלי מדמם מכל מה שקורה. אני לא אותו אדם. בתיאטרון יש מונח שנקרא 'אנדר', המוזיקה ששומעים מתחת לסאונד של מישהו שמדבר. אני מרגישה שיש לי אנדר פנימי קבוע של עצב בשנתיים האחרונות. על המצב של המדינה, על החטופים, על כל מה שקורה. אבל בבית שלי טוב ומרגש ומשמח, שמחות קטנות. וזה הכוח שלי. הקן, בעלי והילדים, זה המנוע, החמצן. כשהייתי בלימודים באנגליה ביקשו מאיתנו באחד התרגילים לצייר ציור של עצמנו. הייתי בת 24, רווקה, עוד לא ידעתי כלום על איך החיים שלי ייראו, אבל כבר אז ציירתי בית וציירתי תיאטרון, ואותי בין שני הדברים. אני לא יכולה לעשות רק תיאטרון בלי בית, לא יהיה לי כוח. ואני לא יכולה להיות רק אישה של בית בלי תיאטרון. השילוב הזה הוא הבריאות הנפשית שלי״. 

 

המחזה 'אנני' יעלה שוב בתאריכים 8.12, 9.12 – המשכן לאומנויות הבמה, תל אביב יפו