נכס משפחתי

למרות צל השואה שריחף מעל משפחתה, מריאן מילר, אימו של הקומיקאי אדיר מילר, בחרה לגדל את ילדיה בבית מלא שמחה והומור. עם צאת סרטו החדש "הטבעת", המגולל את סיפור משפחתה בשואה, היא מספרת על הטבעת שהצילה אותה ואת אימה ממוות, על הצחוק והבכי ששזורים זה בזה ועל הכוח לבחור בטוב מול אתגרי החיים

דבר לא הכין את מריאן מילר, שורדת שואה שהעבירה אין־ספור הרצאות על סיפור הצלתה ואף הובילה בשנה שעברה את מצעד החיים בפולין, להתרגשות העצומה שחוותה כשראתה לראשונה את סרט הבכורה של בנה, אדיר מילר. הסרט ”הטבעת”, שיצא לאחרונה לאקרנים, מבוסס על סיפורה המשפחתי מתקופת השואה.

”מגיל צעיר אדיר גילה עניין בשואה”, מספרת מילר. ”בכיתה ו’, במסגרת עבודת שורשים בבית הספר, הוא הזמין את סבתא שלו לשיחה עם תלמידי כיתתו. הוא תמיד אמר שפרויקט חייו יהיה לכתוב סרט על השואה. כשסיפר לי שהוא כותב תסריט, דאגתי כי הוא קומיקאי, והשואה היא נושא רציני. זה ארון הקודש הקטן שלי. אני יכולה לשמוח ולצחוק ביום־יום, אבל אני לא שוכחת לרגע מאיפה באתי. ביקשתי שיכתוב בידיעה שזה הנושא הכי יקר לי בעולם, והוא אמר: ‘אימא, הנושא הזה יקר לי אף יותר’”.
הסרט ”הטבעת” מתאר את מסעם של אב ובתו להשבת טבעתה של האם שהצילה באמצעותה את בנה, רגע לפני שנשלחו לאושוויץ.
”אני עדיין רועדת בכל הגוף”, היא מודה כשהיא נזכרת בחוויית הצפייה. ”ישבתי בקולנוע וראיתי את החיים שלי חולפים מול עיניי. אדיר בחר לסיים את הסרט בקטע מצולם מתוך הרצאה שנתתי על השואה. בכיתי בקטע הזה, שמבטא את הכבוד והאהבה שהוא רוחש לי ולאימי, סבתו, אליה היה קשור במיוחד”.
עד כמה הסרט נצמד לאמיתות הסיפור המשפחתי?
”הסרט מצליח להחיות את הסיפור המשפחתי, כולל הניואנסים הכי דקים שרק אני והקרובים לי ביותר מכירים. אתן לך דוגמה: אחרי שאימי נפטרה, אדיר ואני הלכנו לדירה שלה וראינו את הכפפה של אחותה שנרצחה על הדנובה, עטופה בצלופן מצהיב. זוהי מזכרת אחרונה מאחותה, שאימי שמרה כל החיים. אמרתי לאדיר שכדאי שנשים את הכפפה בצלופן חדש, וכשעשינו זאת הכפפה התפוררה לאבק. אדיר זכר את הקטע הזה והכניס אותו לסרט. יש אנשים שלפני שאלוקים שולח אותם לעולם הזה, הוא נוגע בהם. אדיר הוא אדם כזה. יש עליו ליטוף של אלוקים. בסרט הוא השתמש בכישרון הגאוני שלו להנצחת המשפחה הפרטית שלנו ולזיכרון השואה בכלל. מורגשת יראת הכבוד העצומה שלו לנספים ולשורדים”.

הסרט מתאר את סיפור הצלתך כתינוקת על ידי אימך בזמן השואה. חששת שהצופים לא יתחברו לסיפור כל כך פרטי?
”בשבוע הראשון צפו בסרט קרוב למאה אלף איש, והמספרים מדברים בעד עצמם. שמתי לב שכשהסרט מסתיים הקהל ממשיך לשבת בשקט דקות ארוכות. זה נוגע בך וקשה להישאר אדיש. זהו תוצר אהבה של ילד שגדל בבית של הורים ניצולי שואה והחליט לתעד זאת לדורות הבאים. אני אומרת למשלחות של בני נוער שיוצאות לפולין שכשיגיעו לאושוויץ ויראו שם את ערמות המשקפיים, השערות והנעליים, עליהם לדעת שמאחורי כל חפץ מסתתר אדם עם סיפור. הסיפור שלי לא שונה מסיפורם של ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה. אני נשארתי בחיים כדי לספר אותו, ודרך הסיפור שלי גם הסיפור שלהם עובר מדור לדור”.

מלחמה, שלום ובובת פורצלן

את מילר, הנושקת ל־80, אני פוגשת בביתה שבחולון שבועיים לאחר מות בעלה. ”היינו נשואים 58 שנים, הוא היה החבר הכי טוב שלי והאבא הכי טוב”, היא מספרת. מילר היא אישה נמרצת, מלאת אהבה ושמחת חיים, אופטימית עד אין קץ ואי אפשר שלא להתאהב בה.
היא נולדה בבודפשט למשפחה עשירה ומכובדת. הוריה, אלפרד וויולטה נובל, התחתנו בשנת 1941. אימה רצתה להיכנס להיריון, אך אביה התנגד בטענה שלא מביאים ילד לעולם כשהמוות אורב לו בכל פינה. אימה התעקשה בטענה שאולי אחד מהם יישאר בחיים ותהיה לו מזכרת מבן הזוג האהוב, והטיעון הזה ניצח. מריאן נולדה בשנת 1942. כמה חודשים לאחר שנולדה נכנסו הנאצים להונגריה.
”אבא נלקח עם כל הגברים היהודים למחנות עבודה בהונגריה, ולאחר מכן הגיע למחנה ברגן בלזן הידוע לשמצה. הוא קיבל פרוסת לחם אחת לשבוע, חילק אותה לשבעה חלקים ואכל חלק אחד ביום, והתרחץ בשלג כדי לשרוד. בסוף המלחמה הוא שקל 36 קילו.

”התינוקת הזו שישנה
בזרועותיי לא עשתה לך
דבר. יבוא יום וישאלו אותך
מאיפה התכשיטים שלך
שמכוסים בדם יהודים
שרצחת. קח את הטבעת
הזו ותאמר שקיבלת אותה
במתנה"

לאחר עזיבת הגברים רוכזו הנשים והילדים, ואני ואימא בתוכן, בגטו, שממנו יצאו טרנספורטים לעבר תחנת הרכבת שהובילה לאושוויץ. אימא שלי החלה לצעוד כשהיא מחזיקה אותי בזרועותיה, תינוקת בת שנתיים, ובהחלטה של רגע החליטה לתלוש את הטלאי הצהוב מהבגד שלה ולברוח. לרוע מזלה, קצין נאצי הונגרי הבחין בה, כיוון אליה רובה והחל לקלל אותה. ‘ראיתי איך ברחת ומפה את הולכת ישר לחדר החקירות. נהרוג את הבת שלך ואז תעלי על הרכבת כמו כולן’, אמר”.
אדיר, שידוע בכושר האלתור שלו, נוהג לומר שהאלתור הראשון במשפחה היה של סבתו. ”בשבריר שנייה היא הסירה מאצבעה את טבעת הנישואים שלה, ואמרה לחייל: ‘התינוקת הזו שישנה בזרועותיי לא עשתה לך דבר. יבוא יום וישאלו אותך מאיפה התכשיטים שלך שמכוסים בדם יהודים שרצחת. קח את הטבעת הזו ותאמר שקיבלת אותה במתנה, והיא תשמור עליך’. דבריה של אימא הותירו בו כנראה רושם והיא ניצלה את הרגע וברחה איתי משם”.
אך בזאת לא תמה מסכת הייסורים של השתיים. ”היה חורף קר וגשום ואימא דפקה על דלתות הבתים וביקשה עזרה. היא הציגה אותנו כנוצריות והסבירה שביתנו בבודפשט הופצץ ופנינו לדוד בכפר. היא ביקשה שיאפשרו לנו ללון שם בלילה ולקבל צלחת מרק ולחם. 15 דלתות נטרקו בפניה בזו אחר זו עד שלבסוף אישה אחת נאותה להכניס אותנו לביתה. העובדה שהייתי בלונדינית עם עיניים כחולות שיחקה לטובתי, כי נראיתי גויה”.
יום אחד הגיעה אורחת למשפחה שבה שהו באותו יום וזיהתה את אימה של מריאן, שעבדה בבית החרושת של אביה. ”האישה הזו יהודייה!” קראה לעברה והורתה לבעלת הבית להסגיר מייד את השתיים לגסטפו.
”בעלת הבית קיללה את אימא שלי, לבשה את המעיל שלה, פלטה: ‘זה הסוף שלך!’ ויצאה החוצה. אימא שהייתה בטוחה שזה הסוף, חיבקה אותי חזק וביקשה סליחה על שהביאה אותי לעולם. כעבור זמן מה חזרה בעלת הבית חיוורת ורועדת וסיפרה שחיילים רוסים הגיעו לבודפשט ושחררו אותה. המלחמה הסתיימה. אימא רצה איתי החוצה וכשראתה חייל רוסי, התכופפה אליו ונישקה את מגפיו המאובקים. הוא הוציא חתיכת שוקולד מכיסו ונתן לי”.
ויולטה ומריאן הקטנה חזרו לדירה שבה התגוררו לפני המלחמה מבלי לדעת מה עלה בגורל האב והבעל.
”מדי ערב אימא ערכה שולחן לשלושה סועדים והניחה את תמונתו של אבא לצד צלחתו. היא אמרה: ‘אבא שלך חי! את תראי שיבוא יום ותהיה דפיקה בדלת!’ ובאמת, יום אחד, כעבור כמה חודשים, נשמעה דפיקה בדלת. אימא הייתה בדיוק באמבטיה. פתחתי את הדלת וראיתי מולי את האיש מהתמונה – אבא שלי. אבא הלך ברגל מגרמניה לבודפשט, ישן בשדות ולפעמים בבתים פרוצים של גרמנים שעזבו הכול מאחוריהם וברחו. באחד הבתים הוא מצא בובת פורצלן יפהפייה והכניס אותה לתרמילו, מבלי לדעת אם נותרתי בחיים. הוא שמר על הבובה מכל משמר בדרכו הארוכה הביתה. אבא הושיט לי את הבובה ומרוב התרגשות ותדהמה לא הצלחתי לאחוז בה, והיא נפלה על הרצפה ונשברה לרסיסים. תמיד כשאני מספרת על הבובה שנשברה, אני בוכה”, היא אומרת ומוחה דמעה.
”אבא התגייס למשטרה ההונגרית והצליח לתפוס את רוצחי דודתי, אחות אימי, אבל לא הצליח לאתר את רוצחי אחותו ובנה”.

דמעה וצחוק שזורים

על אף היותה בת לשורדי שואה ושורדת בעצמה, ילדותה של מילר לא הייתה עצובה. בבית הוריה העדיפו לספר על מעשי הגבורה בשואה ולא על הסבל, ועשו הכול כדי שהיא ואחיה הצעיר, שנולד אחרי המלחמה, לא יישאו את צלקות העבר. ההורים העניקו להם ילדות מלאה באהבה, גישה שאימצה גם היא כשגידלה את ילדיה שלה.
”אדיר גדל עם המון אהבה וביטחון עצמי. הייתי אומרת לו שהוא הכי מוכשר בעולם! בגיל ארבע קניתי לו אקדח מים שלא עבד והוא התעקש שנחזיר אותו לחנות. כשחזרנו הביתה הוא צייר לעצמו מעין פצע על הפנים, כמו שהיה למוכרת בחנות, וחיקה אותה… בגיל 12 שילמתי לו כדי שיבדר את הילדים שהגיעו לימי ההולדת של אחיו. כשגדל והתפרסם והתחיל להרוויח כסף, אמר לי שאני כבר יכולה להפסיק לשלם לו”, היא מספרת בחיוך. ”הוא הזמין את סבתא שלו להופעה בצוותא והכריז בקול: ‘יושבת כאן האישה היקרה לי ביותר – סבתא שלי’. כעבור שלושה שבועות היא אושפזה בתל השומר. הוא האכיל אותה בתות שדה שאהבה וסיפר לה בדיחות. זו אהבה שעוברת בגנים”.
איך הצלחת להישאר כל כך שמחה ואופטימית למרות כל מה שעברת?
”כל יום אני קמה בבוקר, שותה חצי כוס יין ומודה לאלוקים שאני יודעת מי אני, נמצאת בבית שלי ולא בבית חולים, ושמחה לקראת היום היפה שלפניי. וכשאת מחליטה לשמוח, את באמת שמחה. אימא שלי חשה ייסורי מצפון כל חייה על שהביאה אותי לעולם של מלחמה ומוות. רצונה היה שאהיה שמחה, והיא ממש הקפידה על זה. יש לי שיטת חינוך מומלצת – כשילדיי חזרו מבתי הספר ביקשתי מהם שיספרו לי סיפור אחד מצחיק שקרה להם במהלך היום, ועשינו תחרות של מי הסיפור הכי מצחיק. לא כל אחד ניחן בכישרון להסתכל על החיים בראייה הומוריסטית, אבל אפשר לפתח את השריר הזה. כשאת לוקחת דברים בהומור, הכובד נעלם והכול יותר קל. מה שכן, עד היום אני לא הולכת לסרט ולא קוראת ספר בלי שווידאתי מראש שבסופם כולם נשארים בחיים. בפרמיירה של הסרט אדיר בכה כשדיבר על אבא שלו ז”ל. הדמעה והצחוק שזורים זה בזה. אני יכולה לומר שהגשמתי את החלום של אימא שלי – אני באמת אישה שמחה והבן שלי הוא הקומיקאי הכי גדול בארץ”, היא אומרת בגאווה.

מתי התחלת לדבר ולהרצות על השואה?
”במשך שנים לא דיברתי על השואה כי הוריי כל כך סבלו – אימא איבדה את אחותה האהובה ואבא איבד את אחותו היחידה ואת בנה המשורר. הרגשתי שאין לי זכות להעלות את המילה ‘שואה’ על דל שפתיי, להיקרא ‘ניצולת שואה’ ובטח לא לדבר עליה. הייתי תינוקת ואני לא באמת זוכרת. יכול להיות שלא רציתי להיות שייכת לאותו דור אומלל שעבר ייסורים נוראיים, אבל כשאימא שלי הלכה לעולמה, הרגשתי שכל בני המשפחה המתים אומרים לי: ‘קומי, נשארת היחידה מהדור שלנו שיכולה לספר את הסיפור בגוף ראשון ולומר שהיית שם!’ ואז התחלתי לנסוע ברחבי הארץ ולהעביר הרצאות. את ההרצאה הראשונה מסרתי לשבעה ילדים מתנועת נוער. נסעתי בשלושה אוטובוסים מחולון לפתח תקווה כדי לדבר איתם על השואה.
בנוסף, הוצאתי לאור ספר שירים בעברית של גאבור ארדש. ארדש היה בן משפחה מצד בעלי שהסתתר בתקופת השואה עם אימו, סבו וסבתו. הוא היה רק בן 13 וכשיצא לרגע מהמחבוא כדי לנשום אוויר, הוא נתפס על ידי אנשי צלב החץ. אימו, שרצה אחריו, נתפסה גם כן, והשניים נורו והושלכו למי נהר הדנובה. בזכות הספר קוראים משיריו במסעות לפולין ויש בכך נחמה”.
בסוף החודש מילר עתידה לנסוע לארצות הברית לרגל יום השואה הבין־לאומי ולשאת נאום באו”ם. היא מצפה לנסיעה ומתרגשת לקראתה משום שהיא מהווה עבורה סגירת מעגל.
”התינוקת הקטנה שאימא שלה הביאה אותה לעולם כנגד כל הסיכויים שרדה, הובילה את מצעד החיים באושוויץ, בנה עשה סרט על השואה וכעת היא נואמת באו”ם! אני מסתכלת לשמיים ומרגישה שבני משפחתי מחייכים אליי משם. אנחנו מאוד ציונים ואוהבים את הארץ. חטפנו מכה ב־7 באוקטובר, האנטישמיות גברה, אבל עם ישראל חי!”.

סימנים מלמעלה

אדיר מילר (50) הוא שחקן, קומיקאי, תסריטאי, במאי, סטנדאפיסט ומנחה טלוויזיה ישראלי, ונראה מיותר לכתוב את כל זה כי כולכן מכירות אותו. מילר לא נוהג להתראיין, אבל הפעם שינה ממנהגו.
הסרט ”הטבעת” שונה מכל מה שעשית עד כה. השקעת בסרט מעל שלוש שנים, ללא שכר. מה הניע אותך?
”לפני ארבע שנים השתתפתי במשדר ‘זיכרון בסלון’ בקשת, והתפתח במהלכו דיון בנוגע לאופן שבו אנו מעבירים את מסרי השואה לנוער שלנו, שפחות ופחות מתעניין בנושא. עלתה בדיון תחושה שאולי הגיע הזמן לחדש את התכנים הללו, ואני זוכר שכעסתי ואמרתי: ‘סליחה, כמו שאף אחד לא מבקש לחדש את הגדת פסח שאנו קוראים מדי שנה כבר שלושת אלפים שנה, כך אנחנו צריכים להמשיך להעביר את אותם תכנים חשובים של השואה’. יצאתי מהמשדר הזה בתחושה של שליחות. אני קומיקאי וצעירים מתחברים אליי, ואולי השליחות שלי היא לעשות סרט שעוסק בנושא באופן שלא יהיה כבד מדי ואפילו מצחיק. סרט שבני נוער יוכלו לצפות בו וליהנות. סרט ש’יעבור להם בגרון’ ועדיין יספר את מה שהיה כמו שהיה, מבלי לייפות את המציאות. ניגשתי לשולחן הכתיבה והתהליך היה ארוך. לא היה פשוט לעשות שעטנז בין אמת לדמיון, בין עבר להווה, בין דמויות אמיתיות לדמויות מומצאות. כשאתה כותב תסריט אתה מקווה שהסרט יצא כמו שדמיינת בראש שלך. אני מאושר שהסרט יצא טוב יותר מכפי שדמיינתי. אני מרגיש שיש לו ברכה מלמעלה, שהאנשים שהנצחתי בסרט ושאת סיפורם סיפרתי, מרוצים מהתוצאה. בזמן הצילומים הרגשתי שמסתכלים עליי מלמעלה ובוכים, וזה נתן לי כוח להמשיך”.
מה נתן לך את ההרגשה הזו?
”היו כמה סימנים. בסרט הגיבורים מגיעים לבית קברות וצוות ההפקה ההונגרי היה אמור להראות לנו כמה בתי קברות שמתאימים לצילום. בית הקברות הראשון שלקחו אותנו אליו היה מוכר לי. מתברר שזה בית הקברות שבו קבורים הורי סבתי, שאני הנין שלהם. מצאתי את הקבר שהיה מוזנח ומלוכלך עד שאי אפשר היה לקרוא את הכיתוב שעל גבי המצבה. פניתי למשרד ואמרו לי שהאחראי על המצבות מגיע פעם בחודש ובמקרה (או שלא במקרה) הוא נמצא כאן היום. שאלתי אותו למה הקבר נראה ככה, והוא אמר: ‘אדוני, הייתה אישה מישראל שעד לפני 20 שנה התקשרה פעם בשנה ושילמה על ניקוי הקבר’. הוא התכוון לסבתא שלי, והבנתי שעכשיו זה התפקיד שלי. ביקשתי שיחדש את המצבה והודעתי לו שאחזור בעוד שלושה חודשים. ובאמת הגעתי ליום צילומים בבית הקברות הזה וגיליתי לתדהמתי שהנהג ההונגרי של המשאית עם הציוד של ההפקה, שבטח לא מכיר אותי ואת הסיפור המשפחתי שלי, בחר מבין אלפי קברים לחנות דווקא ליד הקבר הזה, שהפעם היה נקי ונוצץ, כמו חדש”.
הקשר המיוחד בין אימו וסבתו ליווה את ילדותו של מילר. השתיים היו בלתי נפרדות, וכל יום חיכו לו יחד עם ארוחת צהריים חמה כשחזר מבית הספר. ”סבתי הייתה אישה סופר מיוחדת. זכיתי שעד גיל 20 הייתה לי סבתא. במשפחה שלנו היה מנהג שכל נכד מקבל יום כיף עם סבתא, וביום הזה המקרר שלה היה עמוס בכל טוב. היא דאגה לפנק אותנו בממתקים ובגלידות. יום אחד באתי אליה בלי להודיע מראש, פתחתי את המקרר והוא היה ריק לגמרי. למענה לא קנתה, אבל למעננו קנתה את כל העולם”.

השואה, מטבע הדברים, עניינה אותו כל חייו. ”הייתי יושב ושואל את סבתא שאלות על עברה, היא הייתה מספרת לי ואני דמיינתי סצנות הוליוודיות בראש שלי. ינקתי את הסיפורים האלה בחלב אם והם חלק מהדי.אן.איי שלי. בתור ילד קטן אתה קולט וסופג דברים ואתה לא יודע איפה זה יפגוש אותך בעתיד. אם היו אומרים לי שאעשה סרט מהחומרים האלה, ועוד על השואה, לא הייתי מאמין, אבל כמו שאני תמיד אומר: ‘אלוקים הוא התסריטאי הטוב ביותר’”.
מילר משמש בסרט הזה בשלושה כובעים: תסריטאי, במאי ושחקן, והוא עושה זאת בהצלחה. ”אני רגיל לעבוד כך כבר שנים”, הוא אומר. ”ידעתי מה אני רוצה וטבעי שאביים את הדברים שדמיינתי בראשי”.
אלו תגובות אתה מקבל על הסרט?
”אני מקבל המון תגובות טובות וחזקות כמו ‘צחקתי ובכיתי’. ניגשים אליי אנשים שיש להם קשר ישיר לשואה וגם אנשים שלא. בסופו של דבר מדובר בעם שלם שסוחב על כתפיו את חוויות העבר. בעיניי זה סרט על יחסי הורים וילדים – על אישה גיבורה שבדרך הרואית הצילה את בתה התינוקת כמה וכמה פעמים. באחת ההקרנות יצאה ילדה בת 17 ואמרה לי: ‘אני לא מדברת עם אימא שלי כבר שלושה חודשים והיום אתקשר אליה בעקבות הסרט’. זו התגובה שהכי ריגשה אותי”.
אי אפשר שלא לשאול: איך אימא שלך הגיבה כשראתה את הסרט?
”אימא חששה מהכנסת הומור לסרט, אבל אמרתי לה שתסמוך עליי ושהסרט יהיה בטוב טעם ובעדינות. לאחר שצפתה בסרט השלם היא חיבקה אותי ואמרה שהסרט מדהים ושהיא מאוד אוהבת אותו וגאה בו. התפקיד של כל אחד ואחת מאיתנו הוא לקחת את הסיפורים ולהעביר אותם הלאה, אחרת השואה תישכח ואסור שזה יקרה. הבן שלי, בן העשר, ראה את הסרט עשר פעמים. הוא ואחיותיו מכירים את הסיפורים והם יספרו אותם בעתיד לילדים שלהם. לצערנו הגורל שלנו נשאר אותו גורל – יהודים הוצאו ממיטותיהם לפני 80 שנה ונשלחו לאושוויץ, וב־7 באוקטובר יהודים נרצחו בדם קר ונחטפו מבתיהם לעזה בשל היותם יהודים. עשיתי בחיי הרבה פרויקטים, אבל על הסרט הזה אומרים לי: ‘עשית סרט חשוב’. ועל כך הגאווה הכי גדולה שלי”.