מכה גלים

גל חמרני נולדה עם מחלת עיניים גנטית. היא איבדה את ראייתה לחלוטין בגיל ,25 אבל לא את הנחישות. כקפטנית נבחרת כדור־שער זכתה במדליית כסף פראלימפית וביום העצמאות ריגשה את כולנו כשהדליקה משואה. חמושה בראיית עולם אופטימית ובחוסן רב היא הופכת את האתגרים והמכשולים שעומדים בדרכה להזדמנויות

גל חמרני מחכה לי בכניסה לחצר ביתה ומקבלת אותי בחיבוק. בהמשך היא תגלה לי שאפילו חיבוק קצרצר מאפשר לה לדלות פיסות מידע רבות על האדם שעומד מולה. כלב הנחייה שלה, המכונה "דילן החתיך", מלקק אותי ומתחכך, מבהיר שגם אצלו אני צריכה לעבור "מבחן קבלה" שהרי תפקידו לשמור על בעליו ושלושתנו נכנסים ליחידת הדיור החמימה בלב תל אביב. חמרני (32) בדיוק חזרה מנסיעה ועדיין לא נכנסה לביתה, ועל אף שאינה רואה דבר היא מניחה מייד על השולחן מולי שתי כוסות זכוכית ומיץ קר. אני מגיבה בהתפעלות והיא מגלה לי את סוד עצמאותה.

"המפתח הוא סדר מופתי", היא מסבירה את בקיאותה בכל מה שיש בבית, "לכל דבר יש מיקום קבוע שמאפשר לי לשלוף מה שאני צריכה במהירות. התבלינים למשל, את רואה שקשה להבחין ביניהם במישוש כי הם מאופסנים בדיוק באותן קופסאות, אז אני פשוט מריחה אותם".

השנה האחרונה סיפקה לה כמה רגעים מרגשים והביאה אותה לציוני דרך מרשימים. כקפטנית נבחרת כדור־שער הישראלית, היא השתתפה בקיץ האחרון במשחקים הפראלימפיים בפריז ואף זכתה במדליית הכסף הנחשקת עם הנבחרת. לאחר מכן נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות האחרון, ובנוסף יצאה לדרך עצמאית חדשה כשהחלה להרצות על סיפורה וזכתה לאהדה עצומה ברחוב, אהבה שלדבריה לא הורגלה בה.

"הציפו אותי בטלפונים ובהודעות. הרגשתי שכל עם ישראל מחבק אותי. זאת הייתה שנה מיוחדת, מרגשת ומלאת עוצמות וכיף לקבל את האהבה הזו, כי לא תמיד היה לי טוב או קל. היו גם שנים קשות של התמודדות ואני שמחה שהגעתי לאן שהגעתי", היא מודה.

אור חלקי

חמרני גדלה במשפחה חמה בראש העין, בת רביעית בין חמישה ילדים. כשנולדה לא נמצא כי היא סובלת מבעיה רפואית כלשהי, אך בהמשך הוריה שמו לב שהיא מסיטה מבט ממובייל מעורר עניין או מאור שנדלק בחדר. בתחילה חששו מפגיעה קוגניטיבית, אך סדרת בדיקות בארץ ובחו"ל העלתה הימצאות מחלה נדירה בשם אנירידיה, מצב מולד של חוסר התפתחות הקרנית. בנוסף התגלתה גם גלאוקומה. "תפקיד הרשתית הוא לסנן את האור ואצלי היא התפתחה רק ב־15%. אור לא מסונן מסנוור מאוד ובמקביל הקרנית הולכת ונפגעת מקרני האור שנכנסות, מה שמוביל להידרדרות הראייה".

ההורים, היא מספרת, לקחו לסירוגין שנות הפסקה מעבודותיהם כדי להשקיע זמן ומשאבים, לחקור על אודות המחלה ועל דרכי התמודדות. בתחילה נשלחה רחמני לגן אלי"ע (ארגון לקידום ילדים עם עיוורון או לקות ראייה) בפתח תקווה, וקיבלה מעטפת רחבה שכללה ליווי של פסיכולוגית משפחתית שסייעה לתווך את המציאות גם לאחיה ולהוריה. "שם נתנו לי כלים בסיסיים להתמודדות החברתית".

מגיל שנה וחצי ועד 15 המחלה נשארה במצב סטטי באופן יחסי. הראייה של חמרני הייתה חלקית והיא התרגלה למגבלתה. "ראיתי 15%, שזה כמו להסתכל על העולם מתוך שתי כוסות חד פעמיות שהן לא לגמרי שקופות", היא מנסה לתאר את מציאות חייה אז. "ראיתי בעיקר כתמי צבע, יכולתי לזהות אם עומד מולי אדם או עמוד, אבל לא ממש ראיתי פנים עד שהתקרבו מאוד".

בשנות ילדותה הצליחה לרכוש מיומנויות קריאה בעזרת הגדלת האותיות וקרבה אליהן. "למדתי בבית ספר רגיל, התמודדתי עם אתגרים וזה גבה ממני הרבה אנרגיה. למשל, לא יכולתי להעתיק מהלוח אלא ממחברת של חברה שישבה לידי וכתבה בשבילי באותיות גדולות. לא היו בבית הספר מספיק כלים ומודעות כדי להנגיש עבורי הכול, אבל הם השתדלו. קיבלתי הרבה שיעורי עזר והמורה התומכת לימדה אותי טריקים כמו שימוש במרקר או שימוש בסרגל מתחת לשורה כדי למקד את הפוקוס. זה לימד אותי שגם אם אני לא עושה דברים בדרך הרגילה, יש דרכים יצירתיות אחרות להגיע למטרה. זה הרחיב לי את האופקים ועודד אותי, הבנתי שמול קשיים אפשר להפעיל יצירתיות".

על אף האופטימיות והביטחון שנטעו בה, חמרני מודה שבכל פעם שהגיעה למקום חדש חשה בושה גדולה בשל המגבלה. "הרכבתי משקפי שמש גם במקומות סגורים כמו בבית או בבית הספר, ולא היה קל להסביר ולשקף לכולם את ההתנהגות שנחשבה מוזרה. בכל תחילת שנה אימא שלי הייתה מגיעה, מציגה אותי ומסבירה לכיתה על לקות הראייה שלי, ואני התביישתי".

אם כי זו לקות שאי אפשר לפספס.

"נכון, אבל בעולמי התמים והילדותי חשבתי שאם לא מספרים – לא יודעים. בדיעבד אני מברכת אותה על כך, כי היא שברה מחסומים שכנראה היה קשה לי לשבור לבד. בסופו של דבר היו לי חברים טובים וקרקע בטוחה. בחטיבת הביניים המחנכת שלי הייתה ציון דרך עבורי. היא לא ויתרה לי לרגע, חשפה אותי לאפשרות של מבחנים בעל פה, הקריאה בקול את מה שכתבה על הלוח וישבה ללמוד איתי אחרי שעות הלימודים. בהתחלה היו בינינו הרבה כעסים והתנגשויות כי רציתי שהיא תוותר לי כמו שוויתרו לי ועליי כל החיים, אבל אחרי שנתיים שבהן היא נלחמה עליי, בשנה השלישית התאהבתי בה עד כלות. היא גרמה לי להאמין שאני יכולה ללמוד ולהצליח ואפילו לעשות מבחני בגרות".

הכדור במגרש שלה

בכל אותן שנים נבטה בחמרני אהבה לספורט ששורשיה הגיעו מהבית. "אבא שלי בעיקר אהד קבוצות אבל גם שיחק, וכל אחד מאיתנו מצא את עצמו עוסק בספורט בדרך כלשהי. אחותי הבכורה עסקה שנים באימון כושר, אחרת הייתה בנבחרת ישראל בכדור מים. היינו בית ספורטיבי וגם אני רציתי מאוד לשחק בכדור. זה לא היה פשוט אבל בבית הספר מצאו דרכים יצירתיות לעזור לי, כמו למשל – אם מגרש הכדורסל הוא כתום וגם הכדור כתום, אז צבעו את הכדור לכחול", היא מחייכת. "זה היה מורכב. חוויתי הרבה כישלונות ועדיין אהבתי מאוד לשחק".

באחד הימים הציע לה המורה לחינוך גופני בחטיבה להצטרף לחוג כדור־שער לבנות שנפתח בבית הלוחם, יוזמה של ארגון נכי צה"ל לשילוב בני נוער עם מוגבלויות בפעילות ספורטיבית תחרותית. בפעם הראשונה שצפתה במשחק הוא נראה לה מוזר ביותר. "זה לא משחק שיש לו מקבילה בעולם הרגיל, זה ספורט ייחודי ללקויי ראייה ועיוורים. אחרי כמה דקות אמרתי לאבא שלי שזה לא נראה לי וביקשתי לצאת משם, אבל המאמן שכנע אותי לנסות רק פעם אחת. מרגע שנכנסתי לקווים, הרגשתי התלהבות שאין כמוה ומאז אני שם כבר 20 שנה".

איך נראה משחק כדור־שער, אתן שואלות? מדובר במשחק לא שגרתי שבו כל השחקנים עוטים כיסויי עיניים למען השוויון. "גם מי שיש לו שאריות ראייה עוטה רטייה, ככה אף אחד לא נמדד ביחס ליכולות הראייה שלו אלא ביחס ליכולות הפיזיות והאתלטיות שלו", היא מסבירה. "בעולם הרגיל סביבי ובוודאי בתחום הספורט נמדדתי כל הזמן לפי מה שאני רואה או לא רואה. זה היה עקב האכילס שלי, החלק החלש שלי, ופתאום זה לא אישיו. המגבלה לא הגדירה אותי. יכולתי להביא את הכישרון הספורטיבי שלי למגרש".

במהלך המשחק יש בכל קבוצה שלושה שחקנים שצריכים להבקיע שער ברשת הקבוצה היריבה ולהגן על השער שלהם כדי לא לספוג גול. ואיך הם יודעים להגן ולעקוב אחר הכדור? בעזרת פעמונים שיש בתוכו. זו גם הסיבה לשמירה על שקט מופתי באולם.

"על גבי המגרש יש בליטות קטנות שמסמנות את העמדות שלנו, וכל קו ובליטה מסמנים לנו את המיקום שלנו על המגרש. המשחק הזה דורש שילוב של חוש התמצאות במרחב, שמיעה חדה ותגובה מהירה".

מה קורה על המגרש שרוב האנשים לא מבינים?

"קשה להסביר במילים את התחושה שלי כשיש איתי מישהי על המגרש. אנחנו מרגישות זו את הנוכחות של השנייה ויש לנו מיומנות של תקשורת מילולית מתומצתת מאוד. מעין מילות קוד. אין הרבה זמן לדבר".

לאור הקשיים שחוותה והידרדרות הראייה שלה, מהרגע שבו גילתה חמרני את הספורט הוא הפך לאחד העוגנים העיקריים בחייה. "לאורך השנים עברתי המון טיפולים וניתוחים שניסו לעכב את החמרת המחלה, אבל כל הזמן איבדתי עוד ועוד מהראייה. דווקא העיסוק בספורט נתן לי תחושות מסוגלות, שייכות ומשמעות. בתקופות קשות הוא העניק לי ביטחון כי חשבתי שגם אם אאבד לגמרי את הראייה, תמיד יהיה לי הספורט. זה עזר לי להתחזק מנטלית".

אחרי התיכון היא יצאה לשירות לאומי ביד שרה, ולאחר מכן פנתה ללימודים בתוכנית עלה (העמותה לקידום הסטודנטים העיוורים והדיסלקטים בישראל). "אומנם עשיתי חלק מהבגרויות בתיכון, אבל ידעתי שאם אני רוצה ציונים טובים לא אוכל לגשת לכולן. במכינה לימדו אותי בעזרת תוכנות קוליות חדשות שנכנסו עם התפתחות הטכנולוגיה. היום כבר כמעט לא מלמדים כתב ברייל. למדתי הקלדה עיוורת וכישורי מחשב רלוונטיים".

באותה תקופה התגוררה בדירה בירושלים וחוותה צעדים ראשונים של עצמאות. "כמו כל בחורה בגילי רציתי לגור בחברת צעירים וליהנות מהחיים ומרגעים אחרונים של ראייה. בבית העניקו לי את הכלים הבסיסיים לעצמאות, אף פעם לא ריחמו עליי או נתנו לי להרגיש שונה. הייתי צריכה לפנות מדיח ולקפל כביסה כמו כולם. תמיד נתנו לי תחושה שכדאי לי להתנסות, ואם אפול יש מי שירים אותי. ידעתי שאני הולכת ומתעוורת ובשנה הזו רציתי לבדוק במה אני טובה חוץ מספורט. גיליתי שגם בפן החברתי אני מצליחה להשתלב".

לא קל לקבל את העובדה שאת עומדת לאבד את הראייה. הצלחת להכין את עצמך לרגע הזה?

"לא באמת. ידעתי שזה יקרה אבל לא ידעתי מתי, כל הזמן הייתי בטיפולים ובחוסר ודאות. אין באמת איך להתכונן לרגע הזה".

כל מה שהיה פה ישתנה ממחר

רגע האמת הגיע כשחמרני הייתה בת 25 ובניגוד לכל הציפיות, התמודדה עימו באופטימיות האופיינית לה. "כשזה קרה, התפוצצתי מצחוק. הגעתי לרופא עם ההורים שלי אחרי ניתוח או טיפול שעברתי, הרופא הסיר את התחבושות ובדק אם אני רואה אור, כתמי צבע – וכלום, לא ראיתי כלום, עניתי בשלילה לכל השאלות. כשיצאנו כולם היו בשוק. השתרר ביננו שקט ואז, במעלית, התחלתי לצחוק. מגיל 15 היינו שרויים בלחץ, בדאגה ובמחשבות על איך המצב ידרדר ומתי אאבד את הראייה. חוויתי המון תסכול. בכל פעם שרכשתי כלים חדשים להתמודדות עם המציאות, למשל אסטרטגיות לזיהוי אנשים – הם הפכו כעבור זמן ללא רלוונטיים בגלל החמרה נוספת בראייה והייתי צריכה לאמץ כלים אחרים. בכל פעם חוויתי מחדש תחושת אֶבֶל. זה קרה צעד־צעד, בהדרגה, ובכל שלב הייתי צריכה לפתח יכולת מנטלית להכיל את הסיטואציה. הייתי במלחמה יומיומית. אז פתאום, איכשהו, עצם הידיעה שהתעוורתי גרמה לי תחושת רווחה. זה היה רגע של הקלה אחרי עשר שנים קשות. אולי כי ידעתי עם מה אני מתמודדת מעכשיו".

למרבה ההפתעה היא מספרת שבשלב זה של חייה חוותה פריחה אישית. "אני יודעת שזה נשמע מנוגד להיגיון, אבל זה נכון לכל מצב. כשאנחנו מקבלים את עצמנו אנחנו פורחים. כשקיבלתי את עצמי כאדם עם עיוורון, הוטב לי. ידעתי שכל כלי שאלמד וארוויח – יהיה מעכשיו שלי. אף אחד לא יוכל לקחת לי את זה כי מפה אין לאן להידרדר, רק לעלות. העזתי לצאת עם העיוורון לעולם ולנסות דברים חדשים. והכי חשוב, קיבלתי כלב נחייה בשביל העצמאות שלי", היא מלטפת בחיבה את ראשו של דילן היושב למרגלותיה.

איך הסתדרת עד שקיבלת את דילן?

"דילן החתיך", היא מתקנת אותי ומסבירה שמדובר במותג. "לפני שקיבלתי אותו הייתי נעזרת במקל, אבל גם המקל היה אצלי בתיק במשך שנים עד שהעזתי להוציא אותו. היה לי ויכוח פנימי ביני לבין עצמי אם להוציא את המקל ולסמן את עצמי כעיוורת. לא רציתי את ה'טייטל' הזה. מי היה מספר לי שכולם ראו שאני לא רואה או חשבו שאני מסוממת שהולכת מוזר ונתקלת בחפצים?".

בסיום המכינה היא עברה להתגורר ברמת גן והחלה לימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. בד בבד, הספורט שהחל כתחביב הפך בהדרגה למרכזי בחייה וכלל אימונים על בסיס יומי בירושלים ובתל אביב. כקפטנית הקבוצה בכדור־שער השתתפה במשחקים הפראלימפיים בריו (2016), טוקיו (2020) ופריז (2024), שם גם גרפה את מדליית הכסף. "היה לנו חשוב להביא קצת נחת למדינה בתקופה קשה של מלחמה, ולא היינו יכולים לעשות זאת בלי ההתאחדות לספורט נכים, הוועד הפראלימפי, בית הלוחם בתל אביב ובית חינוך עיוורים".

מאיפה האמביציה והתעוזה, אני שואלת, וחמרני עונה שדווקא כשכבה מאור עיניה היא החליטה להדליק את האור. "התחלתי לבדוק מה אני יכולה לעשות מלבד כדור־שער. התנסיתי בגלישת גלים, סקי שלג, סקי מים, גלשן מרחף עם עפיפון וטיולי שטח מאתגרים. יש לי אלרגיה למילים 'לא יכולה' וכשאומרים לי אותן אני מקבלת דרייב מיוחד לנסות דברים חדשים. כשיצאתי לעולם עם העיוורון הבנתי שאני יוצאת עם מלא 'כובעים' כי אני מייצגת עיוורים, נשים, ספורטאיות, ואני גם עיוורת שמשתמשת בכלב נחייה. אגב, גיליתי שכלב יוצר אמפתיה ואינטראקציה, הוא לא מרתיע כמו מקל כי יש לו נשמה. אז כשאנשים פנו אליי ברחוב, שאלו ופתחו בשיחה – שמחתי מאוד, כי רציתי להפיץ את הבשורה שלאנשים עם מוגבלות יש מסוגלות גבוהה, שהם יכולים לתפקד בצורה מדהימה וגם לתרום לחברה. אני רוצה להאמין שאני משנה את התודעה של אנשים וגם אם אני מצליחה לעזור לילד אחד עם מוגבלות להאמין בכוחות שלו, או להורים שלו שיאמינו בו – מבחינתי זה הרבה".

זהירות, מכשולים בדרך

אי אפשר שלא להתפעל מהחוזק, התקווה והעוצמה שחמרני משדרת ואני מתפתה לומר לה שנראה כאילו הכול "קטן עליה". אבל היא מבהירה שההישגים הרבים שלה לא מונעים ממנה לחוות עוגמות נפש וקשיים. "זה נכון שנבנתה בי יכולת מנטלית גבוהה וחוסן. הצלחתי לכבוש הרבה פסגות, אבל לצערי עיוורים בישראל נתקלים עדיין בהרבה מאוד אתגרים. המודעות של הציבור הישראלי נמוכה מאוד והרבה פעמים משאירים חפצים, קרטונים ומכשולים על המדרכות. גם עובדי פינוי האשפה מטעם העיריות לא מספיק מתאמצים להחזיר את הפחים למקומם ועבור עיוורים ולקויי ראייה, המעבר ברחובות הערים הוא אתגר יומיומי".

אך האתגר המרכזי לדבריה הוא השימוש בתחבורה הציבורית. "לא ניתנה לי בחירה איך להגיע ממקום למקום כי אני לא יכולה לנהוג, ולכן אני לגמרי תלויה בתחבורה הציבורית. לצערי קורה הרבה פעמים שאני מגיעה לתחנה והאוטובוס לא עוצר, ובימים של אימונים בירושלים אני עלולה לפספס את הרכבת ולאחר לאימון. זה מאוד מתסכל. אני תמיד לוקחת 'זמן ביטחון' רב כדי להגיע בזמן לאימון. יכול להיות שאעמוד ברחוב והאוטובוסים יחלפו על פניי ולא יעצרו זמן ממושך. זה קורה על בסיס יומי וזו תחושת חוסר אונים מטורפת".

מה אנחנו יכולים לעשות כחברה כדי לסייע לאנשים עם מוגבלות?

"קודם כול עבור העיוורים ואנשים בכיסאות גלגלים, העיריות צריכות לדאוג להחזרת פחי האשפה למקום ולא יכול להיות שיהיה בישראל צומת שאינו מרומזר ומתוקתק. ברמה של הפרט, הייתי רוצה שלא ייבהלו מאנשים עם מוגבלות, שייגשו וישאלו. מעבר לכך, הגברת המודעות חשובה מאוד. צריך להביא יותר הרצאות לבתי הספר, לחשוף נוער וילדים לנושא ולהעניק להם חוויות טובות עם אנשים עם מוגבלות. אם נטמיע בילדים, מהשורש, רגישות ואמפתיה לאחר ולא נתייחס אליו כחריג אלא כשונה – ניצור קהילה בריאה, מוסרית וחזקה יותר".

דילן החתיך קוטע לפתע את שיחתנו כשהוא מתרומם באחת ומתחיל לנבוח, אך חמרני בחושיה החדים מבינה את הסיטואציה ומרגיעה: "זו חתולה, הכול בסדר". ההיכרות העמוקה עם בן בריתה הנמוך יוצרת ביניהם ריקוד יומיומי משותף שבו כל אחד מזהה בטבעיות את צרכיו של השני. היא מתארת כיצד עובדת הדינמיקה של עיוור עם כלב נחייה: "יש בינינו תקשורת לא מילולית. אני מחזיקה ברתמה שלו ומבינה את שפת הגוף שלו. התפקיד שלו הוא להזהיר אותי מפני סכנה והתפקיד שלי הוא להבין מה הוא מסמן לי. אם הוא נעצר אני בודקת אם מדובר במכשול על המדרכה או מכשול בגובה הראש; אם הוא מפנה ראש לכיוון מסוים, אני מרגישה את זה ברתמה וכך הוא מסמן לי את כיוון המכשול. הוא החבר הכי טוב שלי, נמצא איתי 24/7", היא קוראת לו להתקרב ומחבקת.

כחברת הנהלה ב"צמד", עמותת העיוורים הנעזרים בכלבי נחייה, חשוב לחמרני להעלות את המודעות הציבורית לשימוש בכלבי נחייה. "לפני שבוע עליתי על אוטובוס והנהג לא הסכים להמשיך בנסיעה לפני שאשים לדילן מחסום לפה, אבל על פי חוק כלב נחייה לא צריך מחסום. כשאמרתי לו את זה הוא דרש הוכחה שמדובר בכלב נחייה, אבל אין שום תעודה רשמית מהמדינה. היום יש גם כלבי שירות להתמודדות עם פוסט־טראומה ויש הבדלים ביניהם, כי כלב שירות לא יכול להיכנס לכל מקום אבל כלב נחייה אמור להיות צמוד לעיוור, כמו עיניים. זה לא כלב שקוף, יש לו תפקיד וחשוב לי שיבינו את זה".

אבוקת הנחישות

לאורך שיחתנו הטלפון של חמרני, שנמצא על השולחן, רוטט מדי פעם ומתריע על הודעה והיא מדגימה עבורי את השימוש בתוכנות הקוליות שנמצאות בכל טלפון רגיל. תוכנת הנגישות מקריאה לה הודעות וואצאפ, כתבות, את השעה וכל פרט מידע שהיא זקוקה לו. הבית שלה אינו מונגש באופן מיוחד והיא מספרת שאחרי כמה פעמים שנכוותה קלות, למדה את גובה הכיריים והסירים. היא מבשלת על פי חוש השמיעה, שומעת מים מבעבעים או שמן רותח לחביתה ומתנהלת במרחב באופן חופשי.

הכתבה המלאה בגיליון 344, אב תשפ"ה