על פי דרכה

עוד בנערותה חלמה הרבנית חנה גודינגר־דרייפוס להיות שותפה אמיתית בעולם התורה, ולא רק צופה מן הצד. לפני שבע שנים היא שברה את תקרת הזכוכית התורנית והקימה את "דרישה" – ישיבה לנשים שרוצות לגדול בתורה. מאז היא לומדת ומלמדת, חולמת על מודלים נשיים־תורניים שיעניקו השראה לנערות, ומתפללת שהעולם יבין עד כמה חשוב שנשים יגדלו בתורה

הישיבה לנשים ״דרישה״ אינה מקום גדול מבחינה פיזית, בסך הכול כמה חדרים מחוברים למבנה של בית ספר שדה בכפר עציון, אבל ברגע שאני נכנסת אוויר אחר עוטף אותי. אנחנו באמצע סדר בוקר, ובית המדרש הקטן הומה לומדות שיושבות בחברותא מול הספרים העתיקים, הגדולים, ומנהלות שיח לוהט וחי. רחש הלימוד שממלא את החדר מלווה אותי כשאני חוצה את המרחק הקצר אל צידו השני של החדר. שם, ליד ארון הקודש, יושבת מי שלפני שבע שנים הקימה את המקום: הרבנית חנה גודינגר־דרייפוס.

״פעם נשאלתי אם אפשר להתפלל עם תינוק על הידיים״, היא מספרת. ״זו סוגייה לא פשוטה: יש הלכה שאסור להתפלל עם דברים שיסיחו את דעתך, ותינוק מצוין במפורש ברשימה הזו. ראיתי מקום להתיר על בסיס תשובה שקיבל חייל ששאל על תפילה עם נשק. ההכרעה הייתה שהחייל יהיה מוטרד יותר אם הנשק יהיה בצד, אז עדיף שיתפלל איתו. טענתי שזה אותו הדבר בנוגע לתינוק. רב אחד, בלי שמות, קרא את התשובה ואמר לי: אני לא מבין, כמה זמן אורכת תפילת שמונה עשרה? חמש דקות? שתתפלל חמש דקות בלי תינוק על הידיים. עכשיו תדמייני חופשת לידה, את לבד בבית עם ניובורן ער ועצבני. שאלתי אותו: איפה אני אמורה להניח את התינוק שלי בזמן הזה? על איזה מתלה? יהודי עם חמישה ילדים אמר לי שהוא אף פעם לא חשב על זה״.

הסיפור הזה, אחד מיני רבים, מעלה את אחת הסיבות שעמדו מאחורי ההחלטה להקים ישיבה לנשים. ״עולה מהמקרה כמה זה יקר שנשים יהיו שותפות באופן מעמיק בשיח ההלכתי. לכל אחד יש נקודות עיוורון. מאה אחוז מהנשים צריכות לשמור הלכה, ולא יכול להיות שהפוסקים יהיו עיוורים לניואנסים בחייהן של 50% מהאוכלוסייה״.

חלק משמעותי בסיפור

הרבנית גודינגר־דרייפוס בת 46, נשואה לדוד, אם לשישה ומתגוררת בבת עין. ״התחתנתי מאוחר, בגיל 32״, היא מספרת. מאוחר מאוד, אני מעירה והיא צוחקת: ״בזמני זה היה מאוחר, לאט לאט המאוחר מתאחר״. היא גדלה בבית אל להורים שעלו משוויץ. ״יש לי תמונה מהילדות שבה רואים את אבא ואימא לומדים בחברותא. זה היה הבילוי שלהם, זו התמונה שנחרטה אצלי. הם למדו פרשת שבוע, לא גמרא, אבל אני זוכרת את עצמי יושבת בסלון, מסתכלת עליהם ואומרת: וואו״.

בתיכון למדה באולפנת עפרה. ״כשהייתי בכיתה י״ב, שבוע לפני פורים, הרב אבי גיסר נכנס אלינו לכיתה ואמר: 'השנה אני רוצה שהבנות יקראו מגילה, מישהי מוכנה?'. לפני שלושים שנה זה היה מהפכני. אני וחברה התנדבנו. בדיוק באותה שנה הרב אבינר פרסם בידיעון של היישוב שאסור לנשים לקרוא מגילה בפני נשים. הרב של היישוב שלי מול הרב של האולפנה שלי. מה עושים? החלטתי שאני לומדת את הנושא. פתחתי בבית ספר של הלכה ברורה שמביא את מקורות הסוגייה, וחיפשתי את כולם. אני זוכרת את עצמי יושבת בוקר שלם בסלון, פותחת ספרים ומתמלאת שמחה. התאהבתי בלימוד. זו הייתה נקודה מכוננת, שם הבנתי שמעטות השאלות ההלכתיות שהתשובה אליהן היא 'כן' או 'לא'. יש מנעד ואת צריכה להכריע: מי את, חנה? תלמידה של הרב אבינר או של הרב גיסר? איך תבחרי? או שתבדקי למי יש זקן גדול יותר או שתפתחי את הסוגייה ותלמדי. גם אם השאלה שלך היא רק את מי לשאול, גם שם יש הכרעה. ברגע הזה הבנתי שאני כבר לא הולכת רק להציץ מעזרת הנשים. אני רוצה להפוך לחלק משמעותי בסיפור״.

אחרי השירות הלאומי הגיעה הרבנית גודינגר־דרייפוס לבית המדרש במגדל עז, שעשה אז את צעדיו הראשונים, ולמדה בו במשך מספר שנים. ״לא היה מקום כמו הר המור שמלמד גמרא ומיועד לנשים. באחת השיחות של הצוות כאן צחקנו ואמרנו שאם היינו גברים, כנראה כל אחת הייתה הולכת לישיבה אחרת. אצל גברים יש הרבה אפשרויות והרבה ניואנסים – הר המור, הגוש, אורות שאול. אצל נשים אין מגוון כזה, אז נוצר מקבץ שיש בו גם המון חן. זכיתי ללמוד שם אצל הרב ליכטנשטיין, וכשהוא לימד אותנו זה לא היה 'שיעור לנשים'. לא היה לו אכפת את מי הוא מלמד, הוא פשוט לימד. זה היה קשה ומדהים. שם הבנתי כמה אני יכולה לגדול״. משם היא המשיכה למת"ן, ואז התחילה ללמד בבית הספר לבנות ״פלך״ בירושלים.

״רב בית הספר היה הרב בני לאו. כשהוא עזב, המנהלת שאלה אותי: 'אולי תרצי להחליף אותו?'. חשבתי שהיא צוחקת איתי. שאני אהיה רב בית ספר?״.

את אומרת ״רב״ בזכר, זה המונח שאת משתמשת בו כלפי עצמך?

״זה היה לפני 15 שנה, המילה 'רבנית' עוד הייתה תפוסה במשמעות של 'אשת הרב'. אחד הדברים שהשתנו בעשור וחצי האחרונים הוא האפשרות להגיד 'רבנית', ולהתכוון לרבנית עצמה״.

איך את קוראת לעצמך היום?

״אני מעדיפה 'חנה'. כשהקמנו את הישיבה לא רציתי שיקראו לנו רבניות, אלא יפנו אלינו בשמות הפרטיים. הרבנית יעל התעקשה על זה ואני רואה שהיא צדקה. יש לי סלידה אישית כלפי טקסיות וכותרות, אבל בסוף הן מספרות סיפור״. הרבנית שעליה היא מספרת היא הרבנית יעל שמעוני, אשת תורה, אחת משותפותיה של הרבנית גודינגר־דרייפוס בהקמת הישיבה והחברותא שלה עד היום.

״המקום הזה נולד מתוך שתי תובנות יקרות״, היא מספרת. ״התחתנתי מאוחר ולכן יכולתי ללמוד הרבה שנים בלי עול פרנסה וילדים, אבל ברגע שהתחלתי ללמד ההתפתחות התורנית שלי נעצרה. בגיל 38 הרגשתי שכבר עשור משהו יבש לי מבפנים. לא גדלתי כאשת תורה בשנים האלה. שדה ההוראה של נשים, גם בעולם של תורה, לא מזמין את הצמיחה הזו. הוא מזמין צמיחות אחרות: בגרות, קשר, צמיחה חינוכית, אבל הרגשתי שאני רוצה לגדול בתורה״.

התובנה השנייה שדחפה אותה להקמת הישיבה הייתה במישור הציבורי. ״לפני 40 שנה נשים התחילו ללמוד תורה. בתקופה הזו קרו הרבה דברים טובים ומופלאים, ועדיין אפשר לספור על אצבעות יד אחת נשים שהן ברות הכי (בעלות יכולת, ר.ג) לשבת סביב השולחן של השיח התורני. לא במקום המשוריין לנשים, אלא כי יש להן מה להגיד בסוגייה. זה העציב אותי. הרגשתי שהשליחות שלי היא לבנות מקום שהאופק שלו הוא לייצר את הכלים לנשים שרוצות לנסות להגיע לשם״.

כדי ליצור בית מדרש שמטרתו לכונן לימוד תורה מתקדם לנשים, בשלוש השנים הראשונות הישיבה הייתה פתוחה רק לנשים בעלות רקע בלימוד. בהמשך נפתח גם שיעור א׳ למתחילות. ״הרעיון היה להפוך את הפירמידה. ברוב המדרשות כמעט כל התלמידות הן בשיעור א׳, ובאופן אמיתי זה צריך להיות הפוך: צריך להיות מרחב שבו תלמידות שיעור א׳ נכנסות לבית מדרש שיש לו קיום, ומצטרפות אליו״.

החלטה נוספת בבסיס המקום היא לקיים בו, גם עבור הלומדות שהן אימהות לילדים, שני סדרי לימוד מלאים בכל יום. ״תוכניות לימוד התורה לנשים הן בדרך כלל נוחות למשתמש, כי ברור שהאישה צריכה לאסוף את הילדים מהגן. סביב ההקמה הייתה לא מעט ביקורת. אמרו לי – את מצפה שאימהות יחזרו הביתה בחמש־שש? ואני שואלת – "היית רוצה ללכת לרופאה שתוכנית הלימודים שלה הייתה נוחה למשתמש, והורידו חלקים כדי שתוכל לחזור הביתה בשלוש? בסוף, אם רוצים שזה יהיה גדול, זה צריך להיראות ככה. ככה מתפתחים אנשים גדולים. אנחנו רוצות שכל האנשים הגדולים בעולם יהיו גברים?״.

אגב שילוב בין משפחה לקריירה: איך את מאזנת בין המשפחה הגדולה לבין הקריירה התובענית?

״זה באמת מאתגר, ויש לי בן זוג ששותף לחלום הזה. אני אומרת לעצמי שזה גם מאתגר וגם מצמיח. אולי הילדים שלי רואים אותי פחות, אבל הם רואים גם כמה התורה יקרה ומשמעותית עבורי, וזה מייצר משהו. מעניין אותי מה אחשוב על זה בעוד עשרים שנה. כרגע משהו מצליח להיתרגם בין שני העולמות״.

בערה לאלוקים

בדרך כלל לומדות בית המדרש באות אליו לאחת משתי המטרות: או כדי להעמיק עוד בלימוד התורני לפני שילכו ללמוד מקצוע אחר, או כדי להשתקע בעולם התורה לעתיד הרחוק. ״זה יכול להתגלם בתפקידים מגוונים: מחנכת באולפנה, רבנית קהילה, פוסקת הלכה, שליחה – אבל להגיע לשם עם מטען משמעותי בלימוד״.

נשים יכולות לפסוק הלכה?

״אם אישה יודעת הלכה, היא יכולה לפסוק הלכה. יש שני דיונים הלכתיים: הראשון נוגע ליכולת של אישה להיות דיינת. זה המקום המאתגר. השני עוסק ביכולתה של אישה לשאת בתפקידים ציבוריים באופן כללי. השאלה הזו לא משתנה אם את חברת כנסת, שופטת או פוסקת הלכה. הכול תחת אותו אתגר הלכתי שבגדול, הציבור הדתי לאומי הכריע בו – יש לנו הרבה חברות כנסת ושופטות. כדי שיהיו פוסקות הלכה, צריך שיהיו נשים שידעו מספיק הלכה ואת מה שעומד מאחוריה. צריך גם לשאול מהי פסיקת הלכה. אם תשאלי אותי מה מברכים על תה״, היא מחווה אל הספל שהיא מחזיקה בידה, ומרוב התלהבות נתז קטן של תה נשפך החוצה, ״אני אענה לך 'שהכול נהיה בדברו'. פסקתי לך הלכה? לא. תשעים אחוז מהשאלות ההלכתיות הן כאלה, אולי יותר. לפסוק הלכה זה לקחת סוגייה מורכבת שעדיין לא נגעו בה ולהכריע, מעטים האנשים בעולם שממש פוסקים הלכה. אני עושה את זה לפעמים בשנים האחרונות, אבל בזהירות ובהתייעצות״.

צוות הליבה של המקום מונה נשים בלבד. ״יש לנו כלל: גברים אף פעם לא מלמדים כאן בערב. מדי פעם מגיעים להעביר שיעור באופן חד פעמי והולכים. גם מבחינת צניעות, וגם מתוך רצון להעמיד מודל נשי מול התלמידות. פעם התווכחתי עם מנהלת אולפנה שיש בה תוכנית תגבור תורנית ורוב המלמדים הם גברים. שאלתי אותה למה היא לא לוקחת נשים. לפני שלושים שנה לא היו, היום יש. למה גברים? היא אמרה לי: 'אני רוצה שיהיה להן מודל עם מי להתחתן'. שאלתי אותה: "ומה לגבי מודל שיראה להן מי הן רוצות להיות?'״.

הרבנית גודינגר־דרייפוס מנסה להיות המודל הזה מהיום שבו לקחה את תפקיד הרבנית בפלך. ״כשהציעו לי את התפקיד הייתי רווקה וממילא פחדתי שאף אחד לא יתחתן איתי, אז עכשיו להיות גם רבנית?״. כשהתקשתה להכריע בשאלה, התייעצה עם אחיה הגדול – הרב שלמה דרייפוס, ר״מ בישיבת הר המור. ״הוא אמר לי שזה רעיון מעולה! כשעומד גבר מול נשים צעירות, הן מבינות שהן לא יכולות להיות הוא. אם עומדת מולן אישה, זה נותן להן אופק. וזו לא רק אני: יש כאן בצוות הרבה סוגים של מודלים. אנחנו שונות מאוד זו מזו״.

על אף ההבדלים בתפיסות העולם יש קשר אמיץ בין האחים, והם לומדים יחד לעיתים קרובות. ״הוא לא היה שולח את הבת שלו ללמוד פה, אבל יש בו אמון שהמקום הזה נבנה ממקום נכון. באופן עמוק, אני חושבת שהחידוש של המקום הוא שהוא נורא דוסי ונורא פמיניסטי בעת ובעונה אחת. זה מקום תובעני. יש כאן בערה לאלוקים במובן הפנימי והעמוק של המילה. הציר הליברלי־שמרני לא מעניין אותי היום, אני שואלת אם אדם בוער לאלוקים או לא. אני מחפשת אישיות תובענית, וזה יכול להיות גם אצל ליברלים וגם אצל שמרנים״.

זה לא קריטריון סלחני, לחפש בערה אצל כל אדם. 

״נכון, זה קשה״, היא מודה. ״הרבנית יעל היא אחרת, היא מביאה גישה שיותר אוהבת את הנורמליות. זה חלק ממה שמיוחד בשילוב בינינו״.

הזכרת את החשש בהקשר השידוכים. זה מעסיק את התלמידות כאן, עם מי הן יתחתנו?

״איכשהו כולן מתחתנות פה כל הזמן״, היא מחייכת בשמחה. ״השנה למדנו קידושין, וכולן התחתנו. צריך להיזהר לא ללמוד גיטין״.

להשמיע קול

חשבתי שהשיחה שלנו תעסוק בעיקר בלימוד תורה לנשים, אבל עולה בה שוב ושוב נושא אחר, מאותה משפחה: התפילה, או אי התפילה, אצל נשים דתיות. הרבנית גודינגר־דרייפוס הולכת וחוזרת אליו, וניכר שהדבר בנפשה. ״לפני כמה שנים גיליתי שחברות שלי, אלה שלמדו איתי בבתי מדרש, הפסיקו להתפלל. פתאום בשלב בחיים של הסנדוויצ׳ים לילדים, התפילה נעלמה להן מהבוקר. בן הזוג הולך לבית הכנסת, הן מארגנות את הילדים והבית, משם רצות לעבודה, ובמשך 15-10 שנים התפילה נעלמת להן מהחיים. לא ברור אם היא תחזור אחר כך. זו עובדה כואבת: תפילה היא מקום יקר. בזמנו כתבתי מאמר שעשה חשבון כלכלי־הלכתי, ובו טענתי שמבחינה הלכתית נכון יותר שבוקר משפחתי יתנהל כך שאב המשפחה ייכנס לחדר לעשר דקות, יתפלל את מה שחייבים ואז יתחלף עם האם שתתפלל עשר דקות גם היא. ברור שמבחינה הלכתית החיוב של האישה להתפלל גובר על החיוב של הגבר במניין. גם מבחינה חינוכית זה קריטי״.

המאמר עורר תגובות רבות. ״היו לי שיחות עם תלמידי חכמים שרצו לטרוף אותי. הם אמרו לי: 'את לא מבינה כמה נאבקים עכשיו על המניין בבתי הכנסת, איך את מציעה דבר כזה?'. ביקשתי מהם: 'רק תשלימו את המשפט. תגידו: חשוב לי המניין בבית הכנסת גם במחיר אובדן התפילה הנשית. אם תגיד את המשפט המלא, נוכל לדון'. הבעיה היא הניסיון להיאחז בחלקו הראשון של המשפט בלי לקבל את העובדה שהוא בא עם החלק השני בצורה בלתי נפרדת״.

ואולי הסיבה לתפילה הנעלמת נעוצה במקום מוקדם יותר, הרחק בנעורים. ״בעולם שבו גדלתי נשים בעולם הדתי היו קצת כמו הילד הקטן בבית. אומרים לו 'שים את החולצה בסל הכביסה, שים את הכוס במדיח', אבל בסוף זו האחריות של ההורים שיהיו לו בגדים נקיים ואוכל מזין. ככה גם בעולם הדתי: אומרים לנשים תעשי פה, תעשי שם, אבל בסוף זו לא האחריות שלהן להחזיק את הסיפור הזה. קחי תאומים, בן ובת, בכיתה י״א. שבת ב־11 בבוקר, ההורים יושבים במטבח ושותים קפה. הבת יורדת בפיג׳מה ופותחת סידור. ההורים טופחים לעצמם על השכם: וואו, איזה חינוך, איך היא קרובה לה׳. אבל אם באותה השעה בדיוק הבן יורד בפיג׳מה ופותח סידור, הם יחשבו: איך נכשלנו, למה הוא לא היה בבית הכנסת בשמונה? אבל נקודת הציפיה, או היעדרה, מייצרת משהו. למה אתם לא מצפים מהנערה? אני לא נכנסת לסוגיה החינוכית של איך להוציא את המתבגרים מהמיטה לתפילה בשבת. יש לך אחריות על החיים הדתיים שלך, או אין? יש נקודות שאני חולקת עליהן, אבל יכולה להבין את ההיגיון. הנקודה הזו נראית לי פשוט בוז לעולם התורני של נשים״.

בעקבות המחשבות על חשיבותה של התפילה הנשית הנעלמת, ב״דרישה״ מקיימים שלוש פעמים ביום תפילה משותפת לנשים. ״זה בלי ׳דבר שבקדושה׳ (חלקי התפילה שניתן להגיד רק במניין, כמו קדיש או חזרת הש״ץ, ר.ג), אבל זה ציבורי. יש חזנית וכל הצוות מגיע. זה נראה ומרגיש כמו תפילה בבית כנסת, זה מייצר משהו בסדר היום ובחיים. גם בשבתות אנחנו מתפללות כאן, בלי מניין. הנשים קוראות בתורה. זה מייצר תחושה שלא חוויתי באף מקום אחר בעבר: שהתפילה היא על הכתפיים שלי. לא עליי כראש הישיבה, אלא על כל הלומדות. תפילה של ציבור נשי. זו חוויה חזקה מאוד, לקחת אחריות על החיים הדתיים שלנו״.

המשך הכתבה בגיליון סיון, 342