צלילים ללא גבולות

השחקנית והזמרת לירז צ'רכי יצרה שיתופי פעולה חשאיים ומחתרתיים עם זמרות מאיראן. שיריה גישרו בין לבבות והיא העניקה במה לקולן של נשים החיות תחת דיכוי. עם פרוץ המלחמה נקלעה הקריירה הבין־לאומית המשגשגת שלה למשבר, וכעת גם היא נדרשת להיאבק כדי שקולה יישמע 

שמש חורפית מלטפת את מרצפות האבן של מרפסת בית הקפה הקטן שבו אנחנו נפגשות, בשוק הפשפשים. לא רחוק משם מתגוררת לירז צ'רכי (46) עם בן זוגה השחקן תום אבני ושתי בנותיהם (7 ו־11). שני בחורים צעירים סוחבים רהיט גדול ואחד מהם, בעל קוקו ארוך, נעצר ופונה ללירז: "את משחקת בפאודה, נכון?". "בטהרן", היא מתקנת אותו בחיוך אמיתי ומתוק. יש משהו סמלי בסיטואציה כי עבור צ'רכי, שאכן שיחקה בעונה הראשונה של הסדרה המפורסמת בתפקיד סוכנת המוסד יעל קדוש, טהרן היא הרבה יותר מסדרת מתח.

חצויה

הוריה של לירז צ'רכי עלו מטהרן ב־1979, לפני פרוץ המהפכה האסלאמית של חומייני, עם כל משפחתם המורחבת. לירז נולדה ברמלה וגדלה בבית "מאוד פרסי" כהגדרתה, אף על פי שהוריה "ניסו להיות ישראלים". בילדותה שמעה אין־סוף סיפורים על איראן – על התרבות, הנופים, המוזיקה והאוכל. הסיפורים יצרו בעיני רוחה תמונה פיוטית ויפה של הארץ שממנה הגיעו הוריה. במקביל, בשידורי החדשות, נחשפה לתמונות אחרות לגמרי של איראן כמדינה שמדכאת את אזרחיה. "ראיתי את אחמדי־ניז'אד וחבריו ולא הבנתי על איזו איראן הם מדברים", מספרת צ'רכי. הניגוד בין שתי ארצות 'איראן' ליווה את ילדותה. ניגודיות נוספת שאליה נחשפה בנערותה הייתה הפער בין הבית הפרסי והשמרני שבו גדלה, לבין שאיפותיה המקצועיות.

"גדלתי בבית ליברלי", מעידה צ'רכי. "אבא שלי עסק בתחום האופנה ואף פעם לא הגביל אותי בלבוש, להפך, הוא זה שקנה עבורי את הבגדים הכי מגניבים. עם זאת, יש משהו שמרני ב־DNA הפרסי שהוא לא בשליטתנו, שמרנות שמגיעה ממקום פנימי ומשפחתי. לדוגמה, היה לי ברור שאני צריכה להתחתן לפני שקיימתי יחסים. זה לא משהו שנאמר לי מפורשות, אבל ידעתי שזו המסורת. יש לי סבתא שהתחתנה בגיל 13 וסבתא שהתחתנה בגיל 15, נערות בגיל ההתבגרות שכבר הפכו לאימהות, כך שגדלתי על תפיסה שורשית שעמדה בסתירה עם הרצון שלי להיות מחוברת לעצמי. החזקתי שתי זהויות במקביל. הייתה לי דמות פנימית, ביתית, ילדה טובה, צייתנית – פרסיה מהניילונים, כמו שאומרים, ובחוץ, הייתי 'Free spirit', משתוקקת לעמוד על במה: לשיר, לשחק, לכתוב, לרקוד".

צ'רכי שירתה בצבא בלהקת חיל החינוך, וכשהייתה בת 20 התחילה ללמוד בבית הספר למשחק 'בית צבי' שענה על הצורך שלה לעסוק בכמה תחומים של אומנות בעת ובעונה אחת. "לא ראיתי את עצמי בוחרת תחום אחד, הרגשתי שהתפתחות גם במוזיקה, גם בתיאטרון וגם במחול זו קומבינציה שתעשה לי טוב. בדיעבד זה היה נכון". בתחילת 2005 הוציאה את אלבום הבכורה שלה, שנקרא "לירז צ'רכי". את רוב שירי האלבום הלחין ועיבד בעלה דאז, המוזיקאי זיו קוז'וקרו. במקביל יצא סרט הקולנוע הראשון שבו שיחקה, "סוף העולם שמאלה" של הבמאי אבי נשר. הסרט זכה להצלחה אדירה והטיס אותה לפסטיבל קולנוע בלוס אנג'לס, שם נפתחו עבורה דלתות שלא ציפתה להן. "ניגש אליי סוכן, לקח אותי למלהקים והתחלתי לעשות אודישנים. הייתי סקרנית, רציתי לחצות את הגבולות של עצמי, לנסוע ולחוות, לחבק את העולם". דווקא שם, בלוס אנג'לס, רחוק מהבית – התרבות והמוזיקה הפרסית נכנסו לעולם היצירה שלה.

למה דווקא שם נוצר החיבור התרבותי לאיראן?

"כל ילדותי הייתה לי כמיהה עזה לראות את איראן היפה ופתאום הייתה לי הזדמנות, כי לוס אנג'לס מלאה בפרסים. אפילו ראש העיר של בוורלי הילס הוא פרסי. בנוסף, יש לי שם הרבה קרובי משפחה. פתאום גיליתי בנות דודות שניות, הוזמנתי לאכול במסעדות פרסיות אותנטיות, הוזמנתי להופעות ולאט לאט גיליתי שיש חנויות של מוזיקה פרסית. התחלתי לקנות הרבה תקליטים בפרסית, בעיקר של מוסיקה פסיכדלית משנות ה־70 ואלבומים משנות ה־50 וה־60 של נשים שרצו לשיר, אבל עדיין נזהרו קצת, ומשהו באומץ של מיתרי הקול שלהן פשוט שבה אותי".

במקביל המשיכה לקדם את קריירת המשחק, ונראה שעלתה על הגל. "הסוכנים אמרו לי: 'נעצב לך שיער בסגנון הזה, יהיה לך את הלוק הזה, את פנלופה קרוז הישראלית'. אבל אני ישבתי בפגישות והתקשיתי להרגיש מי אני באמת. הלכתי לאודישנים, פתחתי את הדלת ופגשתי מאה בנות בסגנון שלי, חלקן יפות ומוכשרות יותר ממני. זה ניתק אותי מעצמי, הרגשתי ריקנות".
צ'רכי ניסתה למצוא את הסגנון האומנותי הייחודי שלה שדרכו תוכל לתרום לעולם, אך לא הצליחה לדמיין את עצמה מאושרת. "הרגשתי שאני מוותרת על חלקים גדולים מאוד שיש בי, ובמיוחד על השירה. אז לא ידעתי להגדיר את זה, אבל בדיעבד אני יכולה לומר שאני לא קשורה למיינסטרים, אני נערת שוליים וזה בסדר. אבל לוקח הרבה זמן ואומץ לוותר על כלוב הזהב, על הקמפיינים, על התהילה, על הכתבות ועל השערים". בתום ארבע שנים שבהן חייתה 'על הקו' בין ישראל ללוס אנג'לס, החליטה לחזור לארץ וגם לסיים את נישואיה עם קוז'וקרו.

איך משפחתך הגיבה לגירושין?

"הם שמחו שהתגרשתי כי הם ראו שאני כמהה לזה, אבל היה לי קשה לומר לסבתא שלי שהתחתנה כילדה: 'תשמעי, הוא בחור טוב, אבל אני לא מממשת את עצמי אז אני הולכת'. זו חוצפה. היא שרדה שמונה ילדים, עשרה הריונות, עלתה מאיראן, הייתה אנאלפביתית, נתנה לילדיה כל מה שהיו צריכים. היא ויתרה על עצמה והמשיכה לחייך. מי אני שאגיד לה שלא נוח לי?".

לירז, שהקריירה שלה מחוברת מאוד לנשים במשפחתה, מספרת בהערצה על סבתה בת השמונים ושתיים, אם אימה, ואם הזמרת ריטה, דודתה. סבתה היא זאת שהורישה להן, כך הם סוברים, את הגן המוזיקלי. "באיראן קריירה של זמרת זו לא אופציה, ולמרות ההבטחה של סבא שלי שאחרי שיעלו לארץ היא תוכל לשיר, זה לא קרה. היא כל כך שמחה שהבנות ממשיכות את המסורת המוזיקלית".

ובכל זאת היא עולה על במות לפעמים.

"בכל הזדמנות שיש לה. והיא שרה ומתופפת על דרבוקה והלב נמס כשרואים אותה. היא דיווה מטורפת. כשאני מארחת אותה בהופעות שלי, אומרים לי תמיד: 'את עושה טעות, כי אחרי שהיא יורדת אף אחד לא רוצה להסתכל עלייך'" היא אומרת וצוחקת.

בשני קולות

כשחזרה לארץ המשיכה צ'רכי להתפתח בתחומי האומנות השונים, וב־2012 הקליטה אלבום שני בעברית שנקרא "רק לך מותר", בהפקתו המוזיקלית של יוני פוליקר. היא עבדה עם יוצרים מהשורה הראשונה כמו אהובה עוזרי, דן תורן, רמי קליינשטיין, קובי אוז ואחרים, אך השורשים הפרסיים מהבית והמפגש המטלטל עם התרבות הפרסית בלוס אנג'לס עשו את שלהם, והיא החליטה להוציא אלבום בפרסית. "הייתי צריכה לשכנע את הצוות שלי שאני מתכננת לשיר בפרסית. הם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח". ב־2017 יצא האלבום הראשון שלה בפרסית 'Naz' ובו שירי מחאה שקוראים לחופש ולשוויון למען נשים איראניות. "ידעתי שאני רוצה לשיר 'גלובל מיוזיק', ומהצד השני להביא את השורשים שלי. לקח לי הרבה שנים להגיע למיקס הנכון".

כשיצא האלבום הבינה צ'רכי שמצאה את הקול שחיפשה במשך שנים, הקול המורכב, הייחודי שמביא לידי ביטוי את שני הצדדים החצויים שלה, ונותן מקום לאהבה לאיראן הקסומה שעליה גדלה. את האלבום השני בפרסית שנקרא 'Zan'  (נשים, בפרסית) הוציאה ב־2020, ובו עשתה את הבלתי אפשרי כמעט: הצליחה לשתף פעולה עם אומנים איראנים.

איך זה קרה?
"הכרתי די.ג'יי שתקלטה במסיבות מחתרתיות בין ברלין לטהרן. היא שלחה לי סרטוני וידאו שבהם רואים איראנים רוקדים לצלילי המוזיקה שלי וזה הדהים אותי. הייתי מספיק חצופה, יצרתי קשר עם אומניות מאיראן ואמרתי להן: 'תשמעו, אני יכולה, אתן לא. אנחנו יכולות ביחד. בואו נכתוב יחד, נקליט יחד'. מצאתי מוזיקאי בדמות מלאך שפתח בשבילי אולפן בטהרן והביא נגנים וכותבים. קיימנו סשנים בסקייפ, הם באולפן בטהרן ואני באולפן בתל אביב. בתהליך היצירה לא נחשפתי לאף אישה שעבדה איתי, כי היה בזה סיכון רב והן חששו להיות איתי בקשר. כל מי שעבד על האלבום הזה נשאר אנונימי לחלוטין, כי אם יגלו שהם היו בקשר עם גוף ישראלי, לא משנה מאיזה סוג – הם גמורים. העונש הוא כלא או מוות. זה מפחיד מאוד".

הרגשת כלפיהן אחריות?

"בהתחלה לא הבנתי עד כמה זה מסוכן. רק כשהן פתאום נעלמו לי והפרופיל שלהן נעלם, ואז הן כתבו לי מפרופיל אחר או ביקשו שלא אעקוב אחריהן – הבנתי את גודל הסכנה. עם זאת, האמנתי שאצליח ליצור את שיתוף הפעולה. עם הזמן נפשותינו נקשרו. הן הפכו לאחיות שלי. לאט לאט עברנו לשיחות ב־FaceTime ומשם לטלגרם. התחלנו לבשל ביחד, לכתוב ביחד, להחליף תמונות מהחתונות שלנו. הופתעתי לגלות שאפשר ללבוש את החיג'אב ולקיים דת ומסורת, אבל במקביל לשמוח, לרקוד ולשיר. זה חיבר אותי לסיפורים של הסבתות שלי, על התקופה שבה הן כבר היו אימהות, אבל עדיין ילדות, ורצו לתפור בובה בשביל עצמן כי היה להן חסך בילדות. ועם כל זה הן הפכו לנשים מפוארות ושמחות לב. פתאום הבנתי שאפשר להיות גם וגם".

האלבום הזה הצליח?

"מאוד. היו לו יחסי ציבור מעולים בצרפת ובגרמניה, כי שם המוזיקה שלי בעיקר מושמעת. נכנסתי לפלייליסטים גדולים מאוד בארצות הברית ובאירופה והתראיינתי ל'גוד מורנינג אמריקה'".

מפריע לך שבארץ שומעים פחות את המוזיקה שלך?

"אני חושבת שבעולם, בעיקר באירופה, האוזניים פתוחות מאוד ל'גלובל מיוזיק'. זה ממש מקובל להיות מנהל תחנת הרדיו הכי גדולה בצרפת ולהכניס לפלייליסט שירים מכל העולם, ופה זה פחות קורה. במשך שנים נאבקתי להסביר את עצמי ולהגיד שאני פה ושאמשיך לשיר בפרסית, ושזה לא הגיוני שאנחנו קיבוץ גלויות ויש פה עיראקים, פרסים, תימנים, כורדים ומוזיקה מדהימה, וזה לא קורה כאן. למה אנחנו לא שומעים שירים בערבית ברדיו שלנו? למה אנחנו לא שומעים שירים בעיראקית? למזלי הגעתי לזה כאישה בוגרת, אז אני מבינה מה אפשר ומה לא".

תילחמי על החופש שלך

עם כל אלבום הביטחון שלה גבר והיא העזה לפרוץ גבולות. כשהיא מספרת לי על האלבום השלישי שלה בפרסית שנקרא 'Roya' (פנטזיה בפרסית), שיצא ב־2022, העיניים שלה נוצצות. "יצאתי למסע פסיכי שגבה ממני מחיר כבד מאוד מבחינה רגשית", היא מודה בכנות. להפקת האלבום הזמינה אומנים מאיראן, בעיקר נשים, להקליט יחד איתה ועם הלהקה הישראלית שלה במרתף נסתר באיסטנבול. טורקיה היא המדינה היחידה שאיראנים יכולים לצאת אליה ללא ויזה ואישורים. "זה היה מבצע מחתרתי שעבדתי עליו במשך שנה. שכרתי חברת הפקה טורקית שעזרה לי ורכשה עבורם כרטיסי טיסה, ואצלי היו דרכונים איראנים, תמונות, תעודות זהות ופרטים אישיים מאוד. זה היה מלחיץ".

כצפוי ממבצע מורכב, לא הכול עבר בשלום. אומנית אחת כמעט נתפסה בשדה התעופה, עברה תחקורים ולאחר מכן נאלצה לרדת מתחת לרדאר במשך תקופה. הסטרס היה רב.

ואיך חווית את המפגש?

"מרגש ומשוגע! לראות מישהי שעד עכשיו ראיתי אותה רק עם חג'אב, ופתאום היא נכנסת עם טי שירט של מיקי מאוס ובקבוק בירה, ואחרת עם שיער בלונדיני ארוך. כל הזמן חשבתי איך אני יכולה להציל אותן, ואז הבנתי שאני יכולה. הפסטיבלים שאני עושה באביב ובקיץ מאוד גדולים, ודרך הפסטיבלים שלא משויכים לישראל אני יכולה למשוך אותן מאיראן, לספק להן ויזת אומן שמוכיחה שיש להן עבודה באירופה, וכך לאפשר להן לצאת ולחזור באופן חופשי מאיראן. שתי אומניות הבינו כמה טוב בחוץ, ולא חזרו לאיראן. אחת עובדת כמורה בבית ספר באיטליה, והשנייה מנגנת בברלין. צילמתי את כל המפגשים ויש לי חלום שיום אחד יצא מזה סרט".

ההקלטות לאלבום שנערכו בסתר בטורקיה ארכו עשרה ימים, שבסופן הייתה פרידה לא פשוטה. בתזמון מפתיע, עם יציאת האלבום פרצה מהפכת החג'אב של 2022. "החברות האמיצות שלי יצאו לרחובות, רצו, שרפו את החג'אב וגזרו את השיער, ובאותו זמן השירים מהאלבום החדש נכנסו לפלייליסטים באירופה. התוכן היה כל כך אקטואלי, עם שורות כמו 'את תרימי את הראש ותילחמי על החופש שלך' – זה הפך לפס הקול של המחאה".
בימים אלו היא מקליטה את האלבום השביעי שלה. "אני בשוק כשאני אומרת את המספר הזה", היא מחייכת, "זה לא מובן מאליו".

מיקרופון, במה, דגל פלסטין

ואז הגיע השבעה באוקטובר, והעולם התהפך. לתום, בן זוגה של לירז, יש משפחה קרובה בבארי. חמישה מבני דודיו נרצחו וחמישה נחטפו ושוחררו. "לילה לפני, בשישה באוקטובר, היינו בצפון הארץ עם חלק ממשפחתו שגרה בעוטף עזה, וכך הם ניצלו. זה עצוב. יש שני יתומים במשפחה, אבל הם מלאי תקווה ומלאי טוב והם יצלחו את זה, עם כל הקושי וכל הכאב".

מייד לאחר פרוץ המלחמה הרגישה צ'רכי את השינוי ביחס של הקהל באירופה אליה ולשיריה. "הבנתי שאני צריכה לוותר על הופעות או לקנות כרטיסי טיסה כדי להציל את ההופעות היחידות שלא בוטלו בגרמניה ובצרפת. בהופעות הייתה אבטחה מטורפת ואסור היה להיכנס עם דגלים, אז הצופים הרימו את הסמארטפונים שכתוב עליהם Palestine ובמשך כל ההופעה החזיקו אותם מולי".

מה אמרת להם?

"שאפשר לבחור באיזה צד שרוצים, אבל בלי לשנוא את הצד השני. באחת ההופעות ראיתי שמישהי מנסה להגיע לבמה ולנופף בדגל פלסטין, אז העליתי אותה לבמה. אמרתי שאני רואה שהיא רוצה להרוס לי את ההופעה ושאני אתן לה את המיקרופון שלי ואת הבמה, אבל שתיתן לי קודם לדבר. ואז אמרתי שאני מאוד Pro-peace, אני מוציאה אלבומים עם אנשים ממדינת אויב אבל היא שופטת אותי על העובדה שנולדתי בישראל, וכועסת שזה מה שעושים לה. זה היה מדהים לראות איך ברגע אחד היא נרגעה והפכה להיות אישה, חברה".

תארי לי איך נראית קריירה בינלאומית מהשבעה באוקטובר.

"כמו דומינו של דברים שמתפרקים ומתרסקים. שיתופי פעולה, השמעות, יחסי ציבור. נתקלתי בהרבה התנגדות מאנשים שאני עובדת איתם כבר שנים, שכתבנו ביחד דברים מדהימים. מי שנקרה בדרכי והעיר לי הערות שיפוטיות ואנטישמיות, עזבתי אותו. חברים, אומנים, סוכנים – הרבה שינויים. הסוכנים במדינות השונות אמרו שאף אחד לא רוצה לעשות לי בוקינג (לשריין הופעה בלוח השנה, י.נ) כי המלחמה לא נגמרה ואף אחד לא רוצה קשר לסכסוך הזה. הבנתי שהעולם תומך בהשתקת אומנים, במקום לעשות ההפך: לחבר ולא להפריד. חוויתי שברון לב מאוד גדול. במאי האחרון יצא תקליט EP (תקליט שמכיל 6-4 שירים, קצר יותר מאלבום מלא, י.נ) שהתעקשתי להוציא בזמן שהלייבל שלי לא רצה להוציא אותו. עזבתי וחתמתי עם לייבל חדש. המנהל שלי ביקר בפסטיבל גדול מאוד באירופה, עבר מאולם לאולם וראה שכולם לובשים כאפייה ומניפים דגלי פלסטין. הבנו שזה כמו אדידס, כמו טרנד אופנתי, ונפל לנו האסימון שקשה להילחם באופנה. ההופעה האחרונה של בחו"ל הייתה באוקטובר האחרון".

למה את הכי מתגעגעת?

"אגיד לך קודם למה אני לא מתגעגעת: לא לבתי מלון ולא לטיסות ולקימה בארבע־חמש לפנות בוקר, ולראיונות, ולהתלבש ולהתאפר ולהסתרק ולהיות אחראית על כל כך הרבה כספים כי זה באמת קשה. אז ברור שהאושר שלי הוא לעמוד על הבמה ולשיר ולתת את מה שיש לי, אבל הגעגוע הגדול הוא לאנרגיה של חיבור בין אנשים שאוהבים מוסיקה, למרות שהם לא מבינים מילה בפרסית, ולהתמזגויות המדהימות של תרבויות שמתחברות לדבר אחד ולסיפור עם אג'נדה נשית מאוד מובהקת. אני חושבת שדברים לא יחזרו להיות כפי שהיו, וגם אם הם יחזרו, הם יהיו אחרת".

אז מה עכשיו?

"עכשיו מתוכנן לי טור של תשע הופעות בכל הארץ עם התזמורת האנדלוסית של אשדוד, שזה כיף אדיר. שירים שלי, מוזיקה פרסית, עיבודים יפים מאוד ואומנית מקורית איראנית שמגיעה להופיע איתנו. תהיה לי גם הופעה עם התזמורת הפילהרמונית בהמשך. זה אומר שאני ממקמת את עצמי יותר בארץ כרגע".

יש גם דברים טובים שקרו בגלל העצירה הכפויה הזאת?

"יש משהו נעים בעצירה. אני והחברות שלי הפכנו להיות ערניות ורגישות מאוד אחת לשנייה, ואני מרגישה אחווה של חברוּת. אני ממש מקווה שזה ימשיך להיות כך כי הרבה פעמים אין לנו זמן, אנחנו רודפות אחרי עצמנו ורוצות להספיק הכול. בנוסף, אני כל כך נהנית מהבנות שלי ומכך שאפשר לעבור את המסע הזה קרוב לבית, לא לרוץ כל הזמן".