מישהו לרוץ איתו

הם ריגשו אותנו על המסך כשחשפו באומץ את סיפור ההתמכרות, הגמילה וההתמודדות המשפחתית המורכבת. כעת, אחרי שהמצלמה כבתה פגשנו את אמונה ונריה זינגבוים לשיחה פתוחה על כוחה של משפחה, ועל המרוץ שמאחורי "המרוץ למיליון"

התאכזבתם כשהאחים נריה ואמונה זינגבוים הודחו מ״המרוץ למיליון״ בקשת 12? זה כלום לעומת האכזבה של האחים עצמם, שלא חשבו שהחוויה הגדולה תסתיים בשלב כל כך מוקדם. בין האזעקות, כשברקע עדיין משודרת העונה העשירית של התוכנית, נפגשנו שלושתנו לשיחה על מאחורי הקלעים של ההפקה הגרנדיוזית, על ההחלטה להיחשף בפריים טיים ועל הסיבה האמיתית שבגללה יצאו להשתתף במרוץ. 

לעבור את זה יחד 

נריה ואמונה (גנץ) זינגבוים נולדו לתוך אימפריית הקוסמטיקה של חוה זינגבוים. הם גדלו ברעננה ולמדו במסגרות של המגזר – נריה בישיבה התיכונית של בני עקיבא ואמונה באמי"ת רננים. 

משפחת זינגבוים מונה שמונה נפשות: האב מוטי (64) שהיה ילד פלא והפך לאחד החזנים הבולטים בארה״ב זנח את הקריירה המבטיחה ועבר לעבוד לצד אשתו חוה (60) בעלת השם והמותג, מי שיזמה והקימה את העסק המשגשג לקוסמטיקה רפואית. בתאל הבכורה (38) נשואה ואם לשישה היא סמנכ״לית התוכן, ספיר (36) נשואה ואם לארבעה היא סמנ״כלית פיתוח עסקי, הודיה (29) נשואה ואם לשניים היא מנהלת מותג, אחריה נריה,(28) נשוי ואחראי סושיאל, אמונה (24) נשואה,1+ סמנ״כלית פיתוח וחדשנות ואביצור (24) נשוי וסוכן נסיעות. 

 איך זה לעבוד יחד בעסק משפחתי? 

אמונה: ״זו זכות מטורפת. יש לי הזדמנויות להוביל פרויקטים משמעותיים, להיות צמודה להורים שלי וללמוד מהם את האסטרטגיה. כבר בגיל עשר צבעתי קלקרים במחסן הלוגיסטי, וכשקודמתי ארזתי מוצרים בתשלום״. 

 ספרי על האתגרים ועל הפלוסים בעבודה. 

״אנחנו עובדים צמוד וזה יכול להיות מלווה בחילוקי דעות, ואני חושבת שאם הם לא היו ההורים שלי, לא הייתי מרגישה בנוח להגיד בדיוק מה אני חושבת. לפעמים אנחנו מתווכחים גם בבית, אבל למחרת מגיעים לעבודה וחייבים לאסוף את עצמנו. בכל מקרה היתרונות עולים על החסרונות. כל השבוע אנחנו ביחד, הילדים שלנו הולכים לאותן מסגרות וגם אחר הצהריים אנחנו יחד. כל יום אני אוכלת צהריים עם האחיות שלי וזה הכי כיף." 

עד כאן הכול נראה ורוד, אבל מתברר שיש לא מעט אתגרים. בתוכנית חשפו האחים את סיפור ההתמכרות של נריה לסמים, ואת תהליך הגמילה הארוך שעבר. לאחרונה, אחרי שנים רבות שבהן עבר ממוסד גמילה אחד למשנהו, הוא התחיל לעבוד בחברה המשפחתית. זה קרה רק אחרי שהגיע 

לתחתית ולשפל הבדידות, כשהמשפחה הבינה שהדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות עבורו הוא לנתק איתו כל קשר, מה שגרם לו לקחת את עצמו בידיים ולהחליט להתנקות סופית. 

 איך הכנת את עצמך לחשיפה כזו בתוכנית? 

״עוד לפני התוכנית עברתי תהליך," עונה נריה, "בהתחלה התביישתי מאוד והסתרתי. עם הזמן הבושה הפכה לגאווה על הדרך שעברתי, ואפילו הדרכתי במרכזי גמילה. הגעתי לתוכנית כשאני שלם מאוד עם החשיפה ולא האמנתי שזה יצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים. קיבלתי מאות הודעות מאנשים שמתמודדים בעצמם ומבני משפחות של מכורים. אני לא רואה את עצמי כאדם מעורר השראה, אני בסך הכול עוד אחד שמתמודד ומנצח את עצמו, לפחות להיום." 

נריה מודה כי היה ילד מאתגר כבר מגיל צעיר. ״מאז שאני זוכר את עצמי הייתי חריג. אימא נלחמה בשיניים כדי שאתקבל לכיתה רגילה ולא לחינוך מיוחד. אני שונה ומיוחד, לטוב ולרע. עברתי הרבה וגם במרכזי הגמילה נחשבתי לבעייתי״. 

בדיעבד מתברר שסיפור ההצלחה של נריה לא היה קורה בלי הלכידות המשפחתית המיוחדת של שבט זינגבוים. דווקא מתוך היחד האינטסניבי הם הצליחו, בכוחות משותפים, להחזיר אותו אליהם. על המסך ניכרת הקרבה הגדולה בין האחים, ואמונה מספרת בכאב על התקופה הקשה שבה נאלצו לנתק איתו קשר ולסרב לכל בקשה שלו. ״זו הייתה תקופה ארוכה ומאוד לא פשוטה״, היא משתפת, ״כל הרגשות צפו – דאגה, כעס, עצב והמחשבות הכי גרועות, כי לא ידענו איפה הוא ומה עובר עליו. גם היה קשה מאוד לראות את ההורים שלי כואבים ודואגים״. 

 איך הבנתם שהוא במצב חמור?  

 ״זה קרה בשלבים. בהתחלה באמת לא הבנו את גודל העניין כי כולם היום מעשנים, אבל ברגע שקלטנו והוא נכנס למרכזי גמילה זו הייתה תקופה שהרגישה כמו סרט רע, עם 

הרבה עליות ומורדות. הוא היה הכול בשבילנו ונעדר מהרבה רגעים חשובים ומאירועים משפחתיים. היו לי ממש חרדות לגביו, אבל הייתי צריכה להחזיק את עצמי כדי לא להוסיף על הקושי של ההורים. בכל פעם שהוא נכנס למרכז גמילה הייתה לנו תקווה, וכשזה לא עבד – הלב נשבר. לא הפסקתי להאמין בו לרגע, כי ידעתי כמה הוא חזק ולא הבנתי למה הוא לא בוחר בעצמו״. 

ההחלטה לנתק עימו את הקשר הגיעה אחרי שחוה, האם, התייעצה עם מומחים והשתתפה בפגישות של מכורים כדי לחקור את המחלה. אמונה מגלה כי על אף ההוראה מאימה לנתק איתו קשר, היא שלחה לנריה הודעות מחזקות, הכינה לו חלות לשבת ועוגיות חמאה שנקראות במשפחה ״עוגיות נריה״. 

״ברגע שהוא עלה על דרך המלך היה מדהים לראות אותו נבנה שוב מאפס. להיזכר מי הוא, למה הוא מסוגל, להיזכר בלב הטוב שלו ולראות אותו לאט לאט חוזר לחיים״. כשיצא ממרכז הגמילה, אמונה הכינה עבורו את חדר האורחים בבית משפחתה. ״היה לי ברור שהוא ישן אצלי, ובהדרגה הוא חזר לחיי המשפחה. זה היה מדהים לזכות בו שוב אחרי שאמרו לי להיות מוכנה לכל תרחיש. נריה ידע שברגע שהוא בוחר בחיים – החממה שלנו מוכנה עבורו״. 

גם נריה מודה שהמשפחה הצילה אותו, ומספר על רגעי השפל והתקווה לאורך הדרך. ״הבדידות הייתה הכי קשה, והצורך לחזור אליהם היה הדרייב שלי להתנקות. הייתי מסתובב בים וברחובות, היו פעמים בערב שישי שהייתי יושב לבד, שומע את השכנים בזמן הסעודה מהדירה הסמוכה ומצטמרר." הוא מודה שבלי אימא שלו לא היה מצליח להתגבר. ״אני חייב לה הכול, בלעדיה לא הייתי פה. היא הלכה נגד כל האינסטינקטים שלה כאימא וסגרה לי את הדלת. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו קרובים למכורים והצליחו לעשות את זה״. השבתות הראשונות אחרי הגמילה, הוא אומר, היו בשבילו כמו לידה מחדש. ״עד היום אני נכנס הביתה ומתרגש מהעובדה שאני שם״. 

 איך קיבלו אותך בחזרה? 

"היה רגע שהרגשתי שאני לא מסוגל לסבול יותר והתקשרתי לאימא״, הוא משתף באומץ, ״לא האמנתי שהיא תענה, זה היה אחרי הרבה זמן שלא דיברנו, אבל היא ענתה ואמרתי לה שאני רוצה להיגמל. היא אמרה לי 'שמעתי את זה כבר מיליון פעמים, תביא לי בדיקת שתן, תוכיח שאתה נקי ואז נדבר.' נפגשנו בבית קפה, אני היא ואבא. הגעתי מוזנח מאוד, חיבקתי אותם וזה נתן לי תקווה״. 

אבל הדרך הייתה ארוכה. נריה פנה למרכז הגמילה של אבי מזרחי, שמטפל במכורים בשיטת 12 הצעדים. ״לא רציתי לחזור למקומות שהייתי בהם," הוא מספר, ״אבי מזרחי נתן לי מפתח לצריף על גג של בניין משרדים שבו היה גם מרכז הגמילה, והייתי שם שבועיים לבד״. בלילות החושך ירד על העיר וחלחל גם אל ליבו של נריה. ״זה היה הרגע הכי קשה. ראיתי את עצמי בראי הזמן, נריה זינגבוים עם כל הכישרונות, המשפחה והחברים, לעומת המקום שאני נמצא בו עכשיו. הסמים גרמו לי להדחיק הרבה מהרגשות, אבל שם על הגג הייתי נקי ופתאום הכול צף״. 

 מאחורי המסך 

 לנריה היה חלום ישן, להשתתף בתוכנית ״המרוץ למיליון״. כחודש לאחר הגמילה הוא ניגש לאודישן עם חברו הטוב ביותר, שאולי גרינגליק הי"ד, קצין בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל מרעננה. שאולי נפל בקרב בצפון רצועת עזה כחודשיים לתוך מלחמת "חרבות ברזל." זמן קצר לפני נפילתו הוא ריגש מדינה שלמה באודישן לתוכנית "הכוכב הבא" כשהופיע במדים, אך פרש כדי להילחם למען המדינה. ״הוא היה כמו בן בית אצלנו. היינו יכולים ללכת שלובי ידיים ברחוב ולדבר שעות, שיחות נפש, עומק וריכולים, כל יום כל היום. כשהייתי מכור היה שלב שלא הייתי בקשר עם אף אחד, והוא היה שם כדי להקשיב, להיות איתי ולא שפט. אין יום שאני לא חושב עליו," הוא משתף, ״חלק ממני מת ביום שהוא הלך. לקח לי כל כך הרבה זמן להשלים עם העובדה שהוא לא יחזור״. 

לאחר האודישן המשותף הם חיכו חודשים, אבל לא חזרו אליהם עם תשובה. כשהבינו שכנראה לא התקבלו שאולי בחר ללכת לכוכב הבא, ״מה שיותר התאים לו", אומר נריה. "בדיעבד זה היה נכון יותר לשנינו כי הייתי גמול טרי מדי." 

אבל נריה לא ויתר, ובעונה הבאה הלך שוב להיבחן עם חבר אחר. אחרי שהתקבלו החבר התחרט, אך בהפקה רצו שנריה יששתף ושאלו אם ירצה לבחור פרטנר אחר. 

״עוד לפני שהוא נבחן עם החבר הוא שאל אותי אם אני מעונינת ואמרתי לו שאין מצב," מספרת אמונה, "הוא עבר תהליך מדהים, אבל עדיין חששתי להיות איתו בסיר לחץ הזה ולא רציתי להיות זו שתוציא אותו מאיזון״. נריה פנה לאשתו הדר, צופה אדוקה של המרוץ, שממש לא אהבה את רעיון החשיפה הגדולה וסירבה בתוקף. ״התחננתי לאמונה ובסוף היא הסכימה״, אומר נריה בחיוך. 

כשהגיע זמן המרוץ, אמונה לא תיארה לעצמה שגם היא תיאלץ להתמודד עם תופעה שחשבה שכבר נמצאת מאחוריה:  סימפיזיוליזיס,  תופעה שכיחה בהיריון הגורמת לכאבים עזים באזור האגן והגב התחתון. "בהיריון סבלתי מהתרחבות באגן שגרמה לי לכאבים בכל תנועה א־סימטרית, כשנוצר חיכוך. הגעתי לזירוז לידה בשבוע 37 כי כבר לא יכולתי ללכת וגם לא להתפנות. זה אמור לעבור אחרי הלידה, אבל יש אחוז קטן של נשים שבזמן שינוי הורמונלי זה תוקף אותן שוב. עברתי כל מיני טיפולים ברפואה אלטרנטיבית ומערבית, אני מתאמנת באופן קבוע ובסוף הבנתי שאין לזה פיתרון. אבל חונכתי הלכה למעשה להגשים כל חלום, ולא לתת לשום דבר לעמוד בדרכי״. 

  ובכל זאת, חתיכת מרוץ. איך הצלחת לעמוד בזה? 

״האמת, כבר ביום הראשון הייתי גמורה," היא מודה, "רק התיק שמכיל את כל מה שנצטרך למשך חודש שוקל 20-15 קילו וזה מכביד על האגן. המשימות פיזיות מאוד. את משימת ה'דומינו,' למשל, למשל סיימתי עם שטפי דם בכל הגוף. אני לא חושבת שזה עבר בטלויזיה. בשבוע הראשון צלעתי כל הזמן. אני בכושר, אבל הגוף לא היה מוכן לזה״. 

אמונה נשואה לאריאל ואימא לתינוקת בת שנה, ועל אף הקושי להתרחק מבתה הקטנה היא יצאה למרוץ בלב שלם. "ידעתי שאני משאירה אותה בידיים טובות. במשך כל השנה הראשונה הייתי שם בשבילה, הנקתי אותה ולקחתי חופשת לידה ארוכה. ידעתי שבנינו קשר שלא יעלם בזמן שלא אהיה. תודה לאל שיש לי את המעטפת שאפשרה את זה. גדלתי להיות אישה שמגשימה את עצמה, וזה יוצר תחושת מסוגלות והבנה שאני יכולה לעשות הכול. ככה אני רוצה לגדל את הבת שלי״. 

בסופו של דבר, אמונה חזרה הביתה אחרי שבועיים. ״בהתחלה הייתה רגרסיה," היא מספרת, "היא לא ישנה טוב בלילה ורצתה להיות הרבה על הידיים, אבל זה התאים לי, כי גם אני רציתי להשלים את הזמן איתה. ציפיתי לתגובה הזאת, אבל ידעתי שהיא הייתה מוקפת באהבה של שתי המשפחות שלנו ותוך כמה ימים הכול חזר לשגרה. יש לי מזל שאריאל, בעלי פירגן לי מאוד ואף פעם לא גרם לי לחשוב שיהיה לו קשה. הוא אמר לי שכולם עוטפים אותה ושהיא בקושי תרגיש בחסרוני. זה לא מובן מאליו״.  

 איך הגיבו במשפחה כשאמרתם שאתם רוצים להשתתף יחד? 

״בגדול התלהבו מאוד, אבל ההורים די חששו וחלק מהאחים קצת קינאו״, מגלה אמונה. ״כולנו מאוד קרובים זה לזה, אבל נריה ואני חזרנו ממש בסטיז. אחת האחיות אמרה לנריה בחיוך 'החלפת אותי, אה,"'? היא מחייכת. ״אימא חששה שלא אהיה פוליטיקלי קורקט״, צוחק נריה, ״ודווקא יצאתי הכי סרגל שיש״. אמונה ממהרת להסביר: ״תחשבי שרק לפני ארבע שנים היינו במקום שונה ברמה קיצונית, ואחרי התהליך המדהים שהוא עבר כל המדינה ראתה את זה איתנו. ההורים שלנו די חרדתיים, אז הם שמחו שחזרנו לישראל לפני הזמן. הזמנו את כל המשפחה לצפייה משותפת בפרקים ובסוף כולם התלהבו״. 

איך היה לראות את עצמכם בטלוויזיה? נריה: ״יש לי יחסי אהבה שנאה עם מה שראיתי על המסך. הייתי בטוח שיראו צדדים מסוימים, והיו דברים שהתבאסתי שלא הראו בי. החברים הכי טובים שלי אמרו לי שהאדם שעל המסך לא ממש מייצג אותי, אבל בסוף זה חלק מהסיפור״. 

אמונה מוסיפה: ״בסופו של דבר יש זמן מסך מוגבל. אתה חווה הכול על מאתיים אחוז ומצלמים אותך כל הזמן. דמיינו את זה אחרת, הרבה דברים לא נכנסו לעריכה. אנחנו מבינים לאיזה נרטיב הכניסו אותנו, ועדיין מרגישים שייצגנו את עצמנו בכבוד. לא ראו את כל הזוויות של האישיות שלנו – את הצחוקים, את השיחות בינינו, אבל אנחנו משלימים את החסר ברשתות החברתיות. אני שמחה שמה שכן ראו, באמת מייצג את הערכים שלנו״. 

 ספרו קצת על מאחורי הקלעים.  

״לקחתי איתי איפור ולא האמנתי שלא עשיתי  טאצ׳־אפ״, צוחקת אמונה, ״אבל זה חלק מהאינטנסיביות של החוויה. אני מאוד שלמה עם מי שאני. במדידות נריה יצא הדיווה של הקאסט״, היא חושפת ונריה מאשר: ״נתנו לי מההפקה בגדים שלא אהבתי, אז הלכתי לקנות בעצמי את כל הלוקים שלי״. 

התוכנית "המרוץ" היא הפקת ענק הכוללת עשרות אנשי צוות, צוותי צילום, טיסות ולוקיישנים רבים ברחבי העולם. ״בסוף רואים את הכול רץ, אבל יש הרבה עניינים טכניים ולוגיסטיקה מאחורי הקלעים, מלא צלמים ואנשי תוכן שמלווים כל כל זוג. בבוקר היינו חייבים להעיר את עצמנו, כי אם אתה ממשיך לישון – לא מעירים אותך״. 

מה קורה ב"טסטות," ברגעים שאתם מתראיינים כזוג ומספרים על מה שעברתם בין המשימות? 

״לפעמים זה אחרי שמגיעים ליעד או אפילו ביום הבא," עונה אמונה, "איש התוכן שרץ איתך רושם לעצמו הערות ואז מחזיר אותנו לאותו רגע ומזכיר מה אמרנו והרגשנו. זו חוויה קיצונית ובטסטות ממש חווים הכול שוב כאילו זה קרה הרגע, לכן רואים אותנו בוכים וצוחקים גם ביום שאחרי המשימה״. אני שואלת את האחים על רגע זכור במיוחד, ואמונה משתפת דווקא בימים שקדמו למרוץ. ״שלושה ימים לפני הצילומים היינו סגורים בחדר בבית מלון בלי טלפון או טלוויזיה. היה לנו רק אחד את השני. זו סיטואציה שלא הזדמנה לנו בחיי היומיום ונכנסו לשיחות עומק שקירבו בינינו עוד יותר״. היא זוכרת במיוחד את הרגע הקשה שבו הרגישו שזה סוף המרוץ, בסיום משימה שהיא לקחה על עצמה, מה שהתברר כטעות קריטית עבורם. ״כשירדתי במדרגות ושנינו הרגשנו את הסוף, נריה נתן לי להתפרק עליו ורק היה שם בשבילי. הוא לא גרם לי אפילו לרגע להרגיש שזו אשמתי או שלא הייתי טובה מספיק, ואני תמיד אזכור את זה״. 

נריה משתף ברגע משמעותי בשבילו: באחת המשימות הוא התבקש לכסות את העיניים ולסמוך רק על ההנחיות של אחותו. ״זה היה תרגיל מדהים בשבילי כמכור.  אחרי שאיבדתי שליטה על החיים שלי זה דרש ממני לשחרר ולסמוך עליה בעיניים עצומות, תרתי משמע. ההשתתפות במרוץ הייתה בשבילי גם גושפנקה ליציבות שלי אחרי התהליך שעברתי בשנים האחרונות״. 

 להיות אני 

כצאצאים למשפחה בעלת עסק משגשג ומצליח, אני תוהה מה היו עושים אם היו זוכים בפרס הגדול. האחים מודים שהם לא באו למרוץ בשביל הכסף, אלא במטרה לנצח. ״אנחנו תחרותיים מאוד והיה לנו חשוב להוכיח לעצמנו שאנחנו יכולים. זו באמת חוויה של פעם בחיים שאי אפשר לחוות אותה לולא הפורמט״. ואם מתעקשים, נריה אומר שהיה תורם חלק מסכום הזכייה, ועם השאר טס ליעדים שהוא אוהב בעולם. ״שבועיים בבית מלון שאני ממש אוהב בפריז, ומשם לניו יורק עם אשתי, לקנות בגדים ותכשיטים״. אמונה תכננה משהו קצת אחר. ״אחרי שאתן מעשר, החלום שלי לצאת לטיול מושלם בספארי באפריקה. את שאר הכסף הייתי חוסכת ומשקיעה״.  

 אמונה, איך הסתדרת עם שמירת מצוות במרוץ? ספרי על רגע מאתגר. 

אמונה: ״אני לא הדתייה הראשונה שנרשמה לפורמט והיה תיאום ציפיות ברור מאוד עם ההפקה. עשו את כל ההתאמות הנדרשות, כמו גוי של שבת שלא אטלטל ואוכל כשר בסוף היום במלון. היה רגע אחד מאתגר בסוף היום הראשון כשהגענו ליהודה (לוי, המנחה, ש.ר,). היה אוכל חם לכולם ואני נאלצתי לאכול מנה חמה שהבאתי מהארץ. בנוסף, היה לי חשוב להקפיד על צניעות גם על חשבון אופנתיות״.  

 נריה, יש חשש ליפול שוב למעגל ההתמכרות? 

״אני לא חי בחרדה יומיומית, אבל אני ערני," הוא מסביר. "בסוף, אחרי התקופה הראשונה כנקיים נכנסים למרוץ החיים וחשוב לשים לעצמך עוגנים: כל בוקר אני קורא שני פרקים של 'רק להיום' על המחלה והכללים, וזה מזכיר לי שאני עדיין מכור כי לפעמים אני שוכח. ההורים עדיין בסוג של טראומה, משתדלים להיות עם היד על הדופק ואני מבין אותם. אשתי הכירה אותי חודש אחרי שהייתי נקי. היא לא מפחדת, אבל נותנת לי עצות ועוזרת לי לבדוק את עצמי בנקודות מסוימות שעלולות להיות בעייתיות״.  

 איזה טיפ זהב יש לך למשפחות של מכורים? 

״הדבר הראשון – שזה אפשרי. אם אני פה, כל אחד יכול. צריך לזכור שהאדם המכור הוא חולה, זו מחלה שקופה אך מחלה לכל דבר. והיא גוררת המון כעסים. צריך לנסות להבדיל בין האדם למחלה ולא לשפוט. המשפחה צריכה להבין שאין ביכולתם לגרום לאדם להתנקות והדרך היא רק להגיע לתחתית. רוב המשפחות מונעות את זה באינסטינקט, לכן כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע״. 

למה לדעתכם לא סיימתם את המרוץ? "עניין של מזל, זה חלק מהמשחק ההפכפך הזה״, אומרת אמונה, ונריה מוסיף: ״צריך להיות גם קצת ממזרים מבחינה אסטרטגית ולפעול בפרצֹות שבין חוקי הפורמט״. ואמונה מסכמת: ״אני תמימה, אז לא נתתי לנריה להיות מספיק ערמומי״. 

הייתם עושים את זה שוב? 

״בטח," שניהם עונים, "אנחנו מקווים שיקראו לנו ל׳אולסטארס׳״, אומר נריה, ואמונה מזהירה בחיוך: ״תיזהר לך לא לקחת אותי גם בפעם הבאה״.  

 מה למדתם על עצמכם? 

אמונה: ״אני אדם מאוד אופטימי וחזק מבחינה מנטלית. למדתי שאפשר להראות פגיעות ולהיות שברירית, שאני מסוגלת להרבה יותר ממה שהחברה יכולה להכתיב. בסופו של דבר אני אימא ואישה שעובדת מאוד קשה, ועוצרת הכול כדי להגשים חלום. היו לי חששות ואני גאה בעצמי שהצלחתי. זה הוכיח לי שוב את מה שחונכתי עליו – שהשמיים הם הגבול ושאין תקרות זכוכית." 

נריה משתף: "שנים התביישתי במי שאני, בשוני שלי ובמה שאני אוהב. אומנם הדרכתי במרכזי גמילה כי הרגשתי שזו חובתי לעזור למכורים, אבל החלום הגדול שלי הוא לפתוח מותג אופנה. המחלה הביאה לי את המתנה הכי גדולה בחיים, כי רק אחרי שהתחלתי לעבוד על הדפוסים ועל הפגמים באישיות שלי זכיתי להיות אני״. 

 

הכתבה המלאה גיליון ניסן, 352 של נשים