גשרים לטהראן

איראן נתפסת כאיום קיומי על מדינת ישראל והמן האגגי הוא אחד הצוררים הידועים לשמצה, אבל ד"ר תמר עילם גינדין מבקשת לשבור את מעגל הרתיעה והחשש. היא מאוהבת בתרבות הפרסית, מטפחת קשרים עם חברים איראניים, מזהה קווי דמיון בין שתי התרבויות ומאמינה שבעתיד צפוי לנו שלום 

בתמונה הראשית: מבט על הכביש המהיר מודרס ורכס הרי אלבורז בטהראן.

כשאני מבקשת מד"ר תמר עילם גינדין להציג את עצמה, היא אומרת מייד: "אני נספחת התרבות הראשונה של ישראל באיראן החופשית". לנוכח הרמת הגבה שלי היא ממשיכה: "אבל עד שאיראן תהיה חופשית אני בונה גשרים בין עם ישראל והעם האיראני, פוקחת עיניים בשני הצדדים כדי להראות שבצד השני יש בני אדם, בדיוק כמונו". 

לטענתה איראן אינה אויבת של ישראל. "לאיראן ולישראל יש אויב משותף ששמו הרפובליקה האסלאמית. ויותר משהרפובליקה האסלאמית היא אויבת של ישראל, היא אויבת של איראן". 

אחשוורוש בשפת המקור 

תמר עילם גינדין, בת 51, היא דוקטור לבלשנות איראנית, מהמומחיות המובילות בעולם לפרסית יהודית קדומה. החיבור שלה לאיראן והחברים האיראנים שרכשה הפכו אותה לפרשנית מבוקשת בתחום, והיא מעבירה הרצאות, מקליטה פודקאסטים, מתראיינת בתקשורת בעברית, באנגלית ובפרסית ומעלה סרטונים רבים לרשת שמסבירים מה קורה שם, באיראן עתירת ההיסטוריה ורבת התהפוכות. 

גינדין היא גם מייסדת הוצאת הספרים "זרש", שבמסגרתה היא מוציאה לאור יחד עם שותפה, יובל קפלן, ספרים הקשורים לאיראן, אבל לא רק. בין היתר הוציאו השותפים לאור ספר בישול טבעוני ישראלי, ואת ספרו של שלום בוגוסלבסקי "הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילה של מזרח אירופה היהודית", שהיה לרב מכר. "זרש" אחראית גם להוצאת הספרים "מגילת אסתר: מאחורי המסכה", שבו מפרשת גינדין את מגילת אסתר לאור מקורות איראניים קדומים ועכשוויים, ו"המלכה" שיצא לאחרונה, רומן היסטורי ראשון בטרילוגיה שכתבה יחד עם התסריטאי מעיין אשכולי. בניגוד ל"מאחורי המסכה" שהתבסס על מחקר בלבד, כאן מדובר בספר שנשען אומנם על המגילה ועל ידע ארכאולוגי והיסטורי, אבל גם על דמיונם הפרוע של המחברים. 

"אני יודעת להסביר כל מה שכתוב במגילת אסתר", אומרת גינדין, "אבל מעיין, כתסריטאי, יודע לשאול על מה שלא כתוב. למשל, כשאומרים שהנערות היו שנה במרינדה – שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בתמרוקים – אני יודעת להסביר על חשיבות הריח בתרבות הזורואסטרית (דת פרסית קדומה, ר.ר), אבל מעיין שואל מה הן עשו שם במשך שנה שלמה, כי קרה שם משהו. כחלק מהתחקיר לספר ראיתי הרבה סרטי תיכון, כמו למשל 'ילדות רעות', כדי ללמוד את האינטראקציה בין בנות שנמצאות כל הזמן ביחד". 

אם שאלתם את עצמכם, אז לא – גינדין לא ממוצא איראני. "סבא אחד מרוסיה, סבא שני מרומניה, סבתא אחת מפולין, וסבתא שנייה נולדה בצפת למשפחה אשכנזית". 

אז את לגמרי אשכנזייה. 

"רק גנטית", היא ממהרת לומר. 

אז למה איראן? התשובה, כמובן, טמונה בשפה. "תמיד אהבתי שפות. אני בלשנית מגיל אפס, דור רביעי לבלשניות. סבתא רבתא שלי הייתה מורה לצרפתית בדמשק. זה היה לפני קום המדינה, היא גרה בצפת ונסעה לדמשק ללמד. אז ידעו גם ערבית, גם אם בבית דיברו יידיש. לסבתא שלי היה תואר שני בלשון, דודה שלי הייתה מהמורות הבכירות באולפן וכתבה ספרים ללימוד עברית. בדור שלנו אנחנו שלושה מורים לעברית, וגם בן הדוד שעשה דוקטורט בפסיכולוגיה התמקד בפסיכולוגיה של השפה". 

אז זה ממש בדם. 

"בעצם זה מה שגנטי, כן". 

ובכל זאת, לא הסברת למה דווקא איראן. 

"חיפשתי משהו רחוק ממני. בין כיתה ז' ל־ח' למדתי סינית בנוער שוחר מדע. בתיכון למדתי גם ערבית, אחר כך עשיתי בגרות בצרפתית, ובצבא למדתי משבע בבוקר ועד אחת בלילה ערבית, מתמטיקה ומחשבים. כשהגעתי לשירות היו בחדר הסמוך איראנים, אז ברור שהלכתי ללמוד גם את השפה שלהם". 

ויש סיבה נוספת. "בתיכון למדה איתי בכיתה נערה שעלתה מאיראן. היא עלתה ממש אחרי מלחמת איראן־עיראק וחקרנו אותה איך זה להיות במלחמה. ככה נחשפתי לתרבות ולבישול הפרסי". 

גינדין גם מבשלת בפרסית: גונדי, קורמה סבזי וחורשְט לוביא הם חלק מהמטעמים שהיא מגישה במסיבת ראש השנה הפרסית שהיא עורכת מדי שנה, ב־20 במרץ. "לוח השנה הפרסי הוא המדויק ביותר מבחינה אסטרונומית. השנה מתחלפת בשנייה הספציפית שבה היום והלילה שווים. הפרו־בונו שלי הוא שאני נותנת לאיראנים ימי הולדת". 

מה זאת אומרת? 

"עד שנת 2000 בערך איראנים שעלו לארץ קיבלו את אותו תאריך לידה: הראשון בינואר, עם שנת הלידה הפרסית פלוס 621, מה שאומר שהם מבוגרים יותר מכפי שהם באמת בשלושה עד 15 חודשים. הם לא יודעים להמיר את זה. הם נותנים לי צילום דרכון, תעודת לידה, פנקס חיסונים או כל תעודה רשמית שבה כתוב התאריך האיראני, ואני ממירה אותו לתאריך שאנחנו מכירים. לפני שבוע הענקתי למישהי תאריך יום הולדת".  

היא נולדה בבית החולים משגב לדך בירושלים בזמן מלחמת יום כיפור, כשאביה נלחם בתעלה. לאחר המלחמה עזבה המשפחה את ירושלים, עברה לכפר הנוער בן שמן, ולבסוף קבעה את מגוריה בגדרה. אחרי השירות הצבאי הגיעה גינדין לאוניברסיטה העברית כשהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה. "הייתי בת 21, עם צמה עד הברכיים, ישבתי מול פרופ' אריאל שישה הלוי ואמרתי: אני רוצה ללמוד פרסית עתיקה. הוא ענה שאני צריכה ללמוד קודם סנסקריט. אז למדתי סנסקריט. אבל מה שבאמת רציתי היה לקרוא את אחשוורוש בשפת המקור". 

 

אחשוורוש? 

"כן. אחשוורוש כתב על קירות הארמונות. לא הוא בעצמו, כי המלכים לא ידעו לכתוב, הרי כתוב במגילה שהוא מצווה שהדברים ייכתבו על ספר דברי הימים. אז לא הוא, אלא החורטים שלו. רציתי לדעת לקרוא את מה שהוא ציווה לכתוב. היום אני יודעת". 

גינדין אוהבת שפות, ויודעת הרבה מהן. חוץ מאנגלית, עברית ופרסית שאותן היא מדברת ברמת שיחה אינטליגנטית, היא מבינה גם ערבית, צרפתית, גרמנית, איטלקית וספרדית, ומסתדרת ככה־ככה ברוסית. היא גם קוראת שפות איראניות נוספות, "מאחשוורוש ועד אחמדי־נז'אד", ביניהם אווסטית, פרסית עתיקה, פרסית אמצעית ופרסית חדשה. "למדתי עוד הרבה שפות, אבל לא את כולן אני זוכרת. אלבנית, למשל, הייתה שפה שממש אהבתי, אבל היום אני זוכרת רק איך אומרים שאסור לעשן. בתואר הראשון הייתה לי שותפה שהתחרפנה ממני. היא אמרה לי – 'תפסיקי להיות כל הזמן עם הראש בספרים, אני עשיתי ראפטינג בנהרות בין שבטים שלא יודעים מילה באנגלית או איך נראה בקבוק קוקה קולה'. איך אני אסביר לה שאני מקבלת את אותה הנאה כשאני מוצאת באותו טקסט שני דיאלקטים שמתחלפים במעבר העמודים, כשבדיאלקט אחד כתוב 'הסת' ובדיאלקט אחר אותה מילה היא 'היסת'? זה מטריף אותי כמו לעשות באנג'י. בעצם יותר".  

היא מחבבת במיוחד תאריכים. "שנת 12 למולכו של אחשוורוש, זמן ההתרחשות העיקרית בסיפור מגילת אסתר, יוצאת בשנת 475-474 לפני הספירה. תליית המן קרתה בקיץ – זמן שבו אחשוורוש ואנשיו היו אמורים להיות בהמדאן או בדרך לשם, כי זו הייתה בירת הקיץ של המלכים באותה תקופה. אבל כתוב שהתלייה התבצעה בשושן, בירת החורף. אז מה קרה פה? בתהליך הכתיבה שלנו, מעיין אשכולי ואני בדקנו ומצאנו את התשובה – לפי רוב המקורות אימו של אחשוורוש מתה בשנת 475 לפני הספירה, שזה בדיוק שנת 12 למולכו. אז בגלל שאימו הייתה חולה ואז מתה הוא נשאר בשושן גם בקיץ". 

מטוטלת הזהויות האיראנית 

ובחזרה לימינו. עילם גינדין טוענת שהרחוב האיראני אינו נגד ישראל, אלא נגד המשטר. "אחרי השבעה באוקטובר ההשטאג המוביל בטוויטר היה 'גם אני צריך ללכת', כלומר: אם המנהיג יגיד – אעזוב הכול ואטוס לעזה להילחם עם חמאס נגד ישראל. אבל אלו שכירי מקלדת. במשחק כדורגל גדול הוקרן באנר שמזמין להתנדב למען עזה ותוך חצי דקה היו רשומים בו שמונה מיליון מתנדבים, אבל הרבה מהם היו בוטים. לעומת זאת, כשרצו לעשות הפגנה בטהראן לתמיכה בעזה – אף אחד לא בא, וכשארגנו כנס במסגד באו בקושי עשרה אנשים. כשהשלטון ארגן במשחק כדורגל דקת דומייה למען השהידים של עזה – כל האצטדיון שרק וצעק בוז, העיקר שלא תהיה דומיה. יותר משהעם האיראני פרו־ישראלי, הוא נגד העומדים בראשו, נגד הרפובליקה האסלאמית". 

אני שואלת אותה איך קרה שהמדינה הפרו־מערבית של השאה נשלטת כיום על ידי הרפובליקה האסלאמית. 

"הכול בגלל מטוטלת הזהויות האיראנית. מצד אחד הם מוסלמים כבר 1,400 שנה, מהצד השני היו להם מלכים ענקיים כמו אבי זכויות האדם כורש, שחי יותר מאלף שנים לפני מוחמד, והם מדברים פרסית ולא ערבית. בכל פעם שהשלטון מושך לכיוון אחד, העם מושך לכיוון השני. כשרזא שאה שלט הוא משך לכיוון מאוד מערבי ומודרני. למשל, הוא ניסה למערֵב את הלבוש: אסר על גברים ללבוש שמלות וטורבנים, וקבע כי יש ללבוש חליפה ומגבעת במקומם. זה נגמר במרחץ דמים במסגד במשהד, כשמפגינים התעמתו עם כוחות משטרה. ב־1936 הוא הוציא צו שאוסר על נשים להיראות במקומות ציבוריים עם חיג'אב, מה שגרם לנשים להסתגר בבתים במשך כמה שנים. הוא בעצם נקט בכפייה חילונית. 

מהצד השני, הוא גם קידם מאוד את איראן. לראשונה באיראן הוא חייב רישום אוכלוסין ומתן שמות משפחה. באיראן שמות משפחה קיימים רק מ־1925. הבן שלו וממשיך דרכו, מוחמד רזא שאה פהלווי, הביא אוריינות וחיסונים לכל כפר ונתן לנשים זכות הצבעה, אבל הוא גם היה מנותק. ב־1971 הוא קיים את חגיגות 2,500 השנים לכורש, הביא את כל שועי ונכבדי העולם והקים עיר אוהלים מפוארת עם אוהלי קטיפה ענקיים ונברשות. הטקס כלל שחקנים בלבוש של חיילים מכל התקופות, כולל נאום שבו הכריז על עצמו כממשיכו של כורש. האיראנים אמרו – אתה שופך את כל הכסף הזה בזמן שלנו אין מה לאכול? אנחנו בכלל מוסלמים ורוצים להיות מוסלמים. המדיניות הפרו מערבית שלו היא מה שגרם לאנשי הדת לעלות, ובסופו של דבר חומייני עלה לשלטון". 

וכשהוא עולה לשלטון, מתחילה כפייה דתית. 

"נכון, וכמו שאמרתי – האיראנים לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות. הרפובליקה האסלאמית הצליחה להגשים את חזון השאה, כי היום באיראן אחוז האנשים שמזדהים כחסרי דת הוא הגבוה ביותר. אלו שלא חסרי דת מגדירים את עצמם כחילונים, או ממירים את דתם לדת אחרת מהאסלאם. היום רבים מהאנשים ברחוב האיראני נעלבים כשקוראים להם מוסלמים".  

העם מתקומם כנגד השלטון? 

"ודאי. הדוגמה הכי עדכנית לכך היא התקוממות 'אישה חיים וחופש' לפני שנתיים. מי שהציתה את המחאות הייתה מהסא אמיני ב־2022, כורדית בת 22 שהגיעה לטהראן כדי לבקר משפחה והלכה ברחוב עם חג'אב כמו רוב האיראניות בנות ימינו – כשהחג'אב הוא יותר כסת"ח מכיסוי ראש. היא נעצרה באופן אלים על ידי משמרות הצניעות, נפלה וראשה נחבט באבן השפה של המדרכה. לאחר מכן היא נשלחה לחינוך מחדש, שם לא התייחסו לתלונות שלה על כאבי ראש. בסוף היא נפלה ומתה. סרטון של הרגע הזה הגיע גם לתקשורת והצית מחאות נרחבות באיראן, הפגנות אלימות שבהן המשטרה יורה, פוצעת והורגת מפגינים. אבל המחאות גרמו למשמרות הצניעות להיבהל והאכיפה פסקה. הבחורה הזו הניעה הרבה גלגלים שאי אפשר להחזיר לאחור. בפעם הראשונה האופוזיציה התאחדה בתנועה שמורכבת מחמישים אחוז גברים וחמישים אחוז נשים. אומנם זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, אבל זה קרה. התחלנו לראות תמונות של נשים ללא חג'אב הולכות בקניונים וברחובות באיראן. בקיץ שאחרי מותה של אמיני קיבלתי דיווחים על קבוצות של בנות צעירות שהולכות עם גופייה ומכנסיים קצרים, ואם מישהו מעז להעיר להן – הן מרביצות לו". 

ולא עשו להן כלום? 

"לא עשו במשך חצי שנה בערך ואז ניסו להחזיר את האכיפה, אבל קשה מאוד לחזור להרגל אחרי שכבר יצאת ממנו. זה נכון לגבי דיאטה, ספורט, וגם חג'אב. האכיפה העלתה את רמת האלימות, אבל יש נשים שעדיין הולכות בלי חג'אב. חברה שפעם שלחה לי תמונות עם הטקסט 'תראי, אני בלי חג'אב בטיול ביער', היום שולחת לי תמונה וכותבת 'תראי, אני בשוק', וכבר לא מציינת שהיא בלי חג'אב כי זו הנורמה. כשהיא שולחת תמונה עם חג'אב היא מסבירה שמדובר בטיול מטעם העבודה ולכן היא חייבת. אבל בתקופה האחרונה התחילו להגיע לרשת תמונות של מעצרים אלימים יותר". 

כמו הסרטון של הבחורה שהתפשטה כמחאה ונלקחה משם באלימות. 

"זו סטודנטית בשם אהו דריאא'י שלבשה קפוצ'ון במקום חג'אב. הביטחון התעמת איתה וקרע לה את הקפוצ'ון, אז היא הורידה גם את המכנסיים כאות מחאה. בסוף שני גברים הכניסו אותה באלימות למכונית שנסעה משם. דובר האוניברסיטה אמר שהיא לוקה בנפשה בגלל שהופרדה מהילדים שלה בהליך גירושין, והיא נכלאה במוסד פסיכיאטרי תחת שמירה של אנשי ביטחון. אחרי כחודש היא שוחררה. לא קראתי דיווח על המצב שלה. אגב, חוק החג'אב החדש שהיה אמור להיכנס לתוקף בדצמבר האחרון, היה אמור להיות הרבה יותר דרקוני מהחוק הישן – עד 15 שנות מאסר, סנקציות קיצוניות, אכיפה מגיל 12 וגם אפשרות לקביעה משפטית שמדובר ב'שחיתות על פני האדמה', שפירושה גזר דין מוות. אבל אז אסד נפל והפרוקסי מתמוטטים, השלטון נלחץ ולא רצה שהעם יתרגז, והמועצה העליונה לביטחון לאומי ביקשה מבית המחוקקים שלא יכניסו את החוק לתוקף". 

על טראמפ והסנקציות הנוקשות ששב להטיל על איראן היא אומרת: "בפעם הקודמת שטראמפ יצא מההסכם והטיל סנקציות זה רק גרם להאצת מרוץ החימוש ולהעשרת אורניום בגלוי ומהר יותר. מכירה את 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'? זה נכון בערך לכל מצב, כולל זה. זה לא מה שיגרום לעם להפיל את השלטון". 

 יהודים ואיראנים מסרבים להיות אויבים 

הקהילה היהודית באיראן מונה כיום בין 9,000 ל־25,000 איש, והסיבה להישארותם שם די פשוטה – חייהם אינם רעים כלל. "יש להם נציג בפרלמנט, קהילות מאורגנות, בתי כנסת, מותר להם להכין ולשתות יין, הם נהנים מחופש העיסוק וגם עולים לרגל לקבר מרדכי ואסתר בהמדאן. בספרו של חאמנאי 'פלסטין' הוא כותב – יש יהודים טובים ויש יהודים רעים. פשוט לדעתו כל הפושעים, האנסים, הגנבים והנוכלים הגיעו לישראל". 

לא מסוכן שם יותר עכשיו, בזמן מלחמה? 

"יש סכנה. היהודים הם בעצם בני ערובה תעמולתיים, השלטון אומר – תראו, אנחנו טובים ליהודים, אנחנו לא אנטישמים, אנחנו רק אנטי ציונים. יהודים איראנים ממנהיגי הקהילה שמדברים עם התקשורת הזרה, כמו למשל הרב יהודה גראמי, רבה הראשי של טהראן, טוענים בפומבי בעד הרפובליקה האסלאמית ונגד ישראל. כשהרפובליקה האסלאמית לא הצליחה לגרום לאנשים באצטדיונים ובמסגדים להתמלא במתנגדי ישראל ובתומכי חמאס, היא הצליחה למלא בתי כנסת ולהוציא את היהודים לרחוב. אם אומרים למנהיג הקהילה 'תארגן את היהודים ותדבר נגד ישראל', יש לו אופציה להגיד 'לא'?" 

והם לא רוצים להגר משם, לבוא לישראל? 

"מותר לצאת מאיראן לחו"ל, אבל העונש על ביקור בישראל הוא חמש שנות מאסר, מלקות שוט וקנס. ויש גם סיבה כלכלית: עם הכסף שמקבלים תמורת בית ענק ומפואר בטהראן אפשר לקנות אולי דירת שלושה חדרים בבאר שבע. ובכלל, להיות מהגרים זה קשה". 

יש דמיון בין התרבות האיראנית ליהודית? 

"לגמרי. אימא פולנייה היא אימא איראנית דהויה. כל הסטיגמות על ההאכלה ועל 'תתחתני כבר' נמצאות שם. כשלימדתי עברית עשיתי קומיקס בשם 'אימא פולנייה' כדי ללמד מבנה תחבירי מסוים, וכשלימדתי את אותו מבנה תחבירי בפרסית תרגמתי את הקומיקס לפרסית, רק שבמקום לקרוא לבת דלית ולאימא רותי קראתי לבת אורלי ולאימא שהנאז. יש לי חברה שקוראים לה אורלי ולאימא שלה קוראים שהנאז, והיא נעלבה מהדברים שכתבתי על דלית ורותי… חוץ מזה, החברים האיראנים התלהבו כשראו שגם אני דופקת על אבטיחים כדי לבדוק אם הם טובים. יש הרבה מילים שהעברית קיבלה מהפרסית, כבר בתנ"ך מופיעות המילים פרדס, דת ופתגם. דאתה בפרסית עתיקה זה 'מה שניתן', מה שניתן על ידי המלך או האל וזה החוק. מחבר מגילת אסתר יודע את זה ואומר – והדת ניתנה בשושן הבירה. יש מילים שנכנסו דרך ארמית במשלב גבוה, כמו פוזמק וגושפנקא, ודרך ערבית קלאסית, כמו בוסתן ורז. ויש מילים שנכנסו מפרסית חדשה דרך הסלנג, כמו אשכרה – אשכארא, שזה 'באופן גלוי' בפרסית". 

מהפיכה של שמחה 

איך נפילת אסד משפיעה על איראן? 

"זה עוד שלב בהתמוטטות של מערכת הפרוקסי, הארגונים שנלחמים בשמה של איראן על בסיס אינטרס משותף. זה מתמוטט. ראינו את זה כבר בשבעה באוקטובר, כשהנייה ביקש תגבורת מאיראן וחאמנאי סירב. אחר כך איראן לא הצליחה להגן על נסראללה, ומייד אחריו על ספי א־דין שחוסל עוד לפני שהקריינים למדו להגיד את השם שלו. בהמשך הם לא הצליחו לעזור לאסד. שלושה ימים אחרי נפילת אסד חמאנאי אמר שהם לא נטשו אותו, אבל התגבורת שרצו לשלוח נחסמה על ידי ישראל וארה"ב. מה זה אומר? אפשר להבין לבד". 

ובכל זאת חווינו בשנה האחרונה שתי מתקפות כטב"מים שגרמו למדינה שלמה לשהות במשך שעה ארוכה במקלטים ובממ"דים.  

"ומה קרה? לא הרבה. אמרו שזו אסקלציה, עליית מדרגה. זה היה מפחיד, נכון, אבל זה יותר מלחמה על התודעה מאשר בשטח. במתקפה הראשונה הייתה פצועה קשה אחת, מוסלמית, שכבר יצאה מבית החולים ואני מאחלת לה החלמה. נגרם נזק לרכוש, כל אחד מהצדדים שילם חצי מיליארד דולר, אבל יצאו מזה תמונות של ישראל מיירטת טילים איראניים מעל מסגד אל־אקצה. זה לא עשה להם טוב. צריך להבין שהתמוטטות הפרוקסי גורמת למחסור בחיילים שיעזרו לרפובליקה האסלאמית להילחם בעם האיראני אם ייווצרו מהומות או ניסיונות הפיכה. זו הסיבה שהשלטון טוען היום שהעם הוא הנכס החשוב ביותר של הרפובליקה האסלאמית. העם צוחק ואומר – למה לא אמרתם את זה במחאות של 2009, 2019 ו־2022, כשרצחתם אותנו ברחובות?". 

מהפכה כמו בסוריה יכולה לקרות גם באיראן?   

"זה אפשרי כי סוריה נפלה ונסראללה מת, ובעצם מערכת הפרוקסי די התפרקה. אני לא יודעת אם זה יקרה כי הרי מערכות מתאוששות, אבל כרגע נראה שאם יהיו מחאות ואנשים יצאו לרחוב, לרפובליקה האסלאמית יהיה הרבה יותר קשה לדכא את המהומות. אני הרבה יותר אופטימית היום, עד כדי כך שאני רוצה להזכיר שב־2 באפריל, אחרי השלום, אני מוציאה סיור ערי בירה לאיראן".