מי ירפא לבי

דוד מאיר ז”ל נפל בבארי בשבעה באוקטובר והותיר אחריו משפחה כאובה וחסרה. בפוסט נוגע ללב שפורסם בפייסבוק הביעו אימו ואחותו תמיכה באלמנתו הצעירה, ענת, ותקווה שתמצא אהבה חדשה – לא במקום דוד, אלא לצד זכרו. בשיחה משותפת הן מבקשות מהמשפחות השכולות לגלות הבנה, ולא להתחרות מול האלמנה על הכאב

על דלת הבית של ענת מאיר (31) תלוי שלט: ענת ודוד מאיר. את השלט העבירה ענת מהבית בנחלאות, יחד עם כל הציוד האישי שלהם. על המקרר תלויות תמונות החתונה שלהם, תמונות עם התינוק שקד, אז בן שבעה חודשים, ותמונות מחייהם המשותפים והקצרים יחד. הנוכחות של דוד בבית מוחשית ומלבד פינת ההנצחה על השידה הקטנה בסלון, שום דבר אינו מעיד על כך שהוא מעולם לא גר כאן, וגם לא יגור לעולם.

יחידת הדיור הקטנה בתקוע ממוקמת מעל ביתה של נעמה מאיר־איזיק (40), אחותו הגדולה של דוד הי”ד, יוצא סיירת מטכ”ל שנהרג בקרב גבורה בשבעה באוקטובר בקיבוץ בארי. על אף שרבים הרימו גבה לגבי ההחלטה להתגורר בסמוך לאחותו, עבור ענת המעבר היה כמעט ברור מאליו. ”לא הייתי מסוגלת לחזור לבית שלנו לבד. ההורים שלי מדהימים ומסורים בצורה בלתי רגילה, אבל כבר אין לי חברים בשכונת ילדותי, ומעבר לכך הרגשתי שאני לא מסוגלת לחזור הביתה אחרי שנישאתי בגיל 28. בנוסף, גם ככה דוד ואני תכננו לגור באזור וכבר קנינו דירה על הנייר בכפר אלדד. נעמה ורונן היו חברים טובים מאוד שלי ושל דוד, והיינו בני בית אצלם. הם הורים לשישה, הבית שלהם מלא ילדים ושקד מכיר אותם ומשתלב היטב. זה היה טבעי מאוד מבחינתי לעבור לגור לידם. חוץ מזה, האפשרות לעבור ליחידה שלהם עמדה על השולחן כל הזמן. דוד ואני דיברנו על כך לא פעם, אבל אני חששתי שזה יהיה קרוב ואינטנסיבי מדי ויהרוס את היחסים הטובים. דווקא עכשיו, לצערי בלעדיו, זה פשוט התאים”.

היחסים הקרובים והפתוחים שעליהם היא מדברת מאפיינים את יחסיה של ענת עם כל משפחת מאיר, ומנחים את דרכם בהתמודדות עם השכול מהרגע הראשון. ”לפני ההלוויה הייתי בבית של ההורים שלי וחיה ויאיר, ההורים של דוד, הגיעו אליי. רק היום אני מבינה עד כמה זה לא מובן מאליו. חיה ויאיר תמיד נתנו לי מקום, ראו את הכאב שלי וחשבו מה נכון עבורי”.

חיה (72), אימו של דוד מצטרפת לשיחה ומספרת שבאותו מעמד, לפני ההלוויה, מישהו אמר לענת בחוסר טקט שהיא צריכה להתחתן מחדש כדי שלשקד יהיה אבא. ”זה היה כל כך לא במקום”, היא אומרת, ”לכן היה חשוב לי לומר לה: ‘לא בשביל שקד, בשבילך. מגיע לך לחיות חיים טובים ושמחים’”.

לעטוף את הלב השבור

האמירה הזו של חיה באותו תזמון בלתי נתפס, הייתה אולי אבן הדרך שהביאה לפרסום הפוסט המתוקשר ויוצא הדופן שהעלתה נעמה בשם המשפחה כולה, שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר: ”למשפחת מאיר דרוש גיס!” כך פתחה, והסבירה שענת שודרגה לרמת אחות ושהם מחפשים לה בן זוג. ”הגבר הזה לא יהיה תחליף לדוד שלנו… אלא האיש שיעטוף את הלב השבור בהמון אהבה”.

בין השורות העלתה נעמה לשיח גם את כאבן של אלמנות מלחמה נוספות ”המסתובבות עם לב מרוסק”, כלשונה, והתנדבה לסייע בחיבורים אפשריים. הפוסט המרגש זכה למאות שיתופים ולאלפי תגובות ומאז פרסומו, לפני כחודש, האינבוקס, עמוד הפייסבוק והוואצאפ של נעמה מוצפים בפניות.

לא כל יום קוראים פוסט כזה. אתן מבינות למה הרבה אנשים התפעלו מאצילות הנפש של המשפחה?

נעמה: ”אני חווה את היומיום של הלבד שלה ורואה שגם הרבה כוסות קפה, ערבי שיחה משותפים או פגישות עם חברות לא מספיקים כדי למלא את הבדידות הזו. ההרגל לבן זוג, לקרבה ולאהבה מול הפתאומיות שבה דוד נקטף מענת, הכאב שמלווה את היומיום שלה – קשה לראות את זה מהצד. אם זה לחזור במוצאי שבת לבית חשוך עם תינוק ישן על הידיים ולפרוק לבד מזוודה, או חגים ושבתות. כולנו הבנו שהלבד הזה לא יכול להימשך לאורך זמן”.

חיה: ”פרק ב’ מדובר בינינו לבין ענת כבר הרבה זמן, זה נושא פתוח שנמצא כל הזמן ברקע ולא גורע כהוא זה מהקושי ומהכאב שבאובדן”.

כמה זמן התבשל הפוסט הזה?

”הוא נכתב באותו יום, אבל התבשל בראש הרבה זמן”, משתפת נעמה. ”אנחנו מבינים שהאהבה של ענת לדוד לא מתקהה לרגע ושאף אחד לא יהווה לו תחליף. קודם כול כי זה פשוט לא אפשרי – דוד שלנו היה משהו מיוחד, אבל גם כי התחליף הוא לא לדוד, אלא לצורך באהבה ובזוגיות”.

ענת: ”הסיבה שהסכמתי לפרסום היא שהפוסט נכתב באופן כללי לגבי אלמנות ולא רק עליי. אין שם תמונה שלי עם פרטים אישיים. הקריאה הייתה כללית והעלתה את הנושא למודעות. זה היה פוסט מדהים ומאוד רגיש, נעמה מעצבנת – היא טובה בהכול”, היא צוחקת.

חששת מהפרסום?

ענת: ”לא חששתי מביקורת, פשוט לא רציתי להיות ‘הפנים של פרק ב’’. אני גם לא אוהבת שאומרים על אלמנה שהתחתנה שהיא ‘בחרה בחיים’. לא צריך להתחתן בשביל זה. כל אלמנה שקמה בבוקר ומגדלת את הילדים שלה בוחרת בחיים. לא רציתי להיות מעין מובילת אידאולוגיה של ‘רוצה להתחתן’, ‘ממשיכה הלאה’”.

נעמה: ”הקרבה לענת בשנה האחרונה זימנה לי היכרות עם אלמנות נוספות ואני שומעת ומרגישה את הלבד ואת הכאב הזה מכל כיוון. בפוסט יש אמירה כללית עם אלמנט של ‘יציאה מהארון’, הוא מאפשר לאלמנות לומר: ‘אני שרופה מגעגוע לבעלי, אבל לא רוצה להיות לבד. אני רוצה להתחתן’. זו אמירה שלא קל לומר שנה אחרי שהבעל נהרג”.

כי זו אמירה שקשה לחברה לשמוע?

ענת: ”קשה לי לומר אותה גם לעצמי. מבחינה רציונלית, הייתה לי הבנה שאני בת 31 עם תינוק ושאצטרך להתחתן שוב, זה משהו שאמרתי לעצמי ביום שהודיעו שדוד נהרג. אבל כשאלמנות שנישאו מחדש באו לשבעה לנחם ואמרו לי שיהיה בסדר ושאני אתחתן, לא יכולתי להקשיב להן. יש פער בין ההבנה הרציונלית לבין המוכנות הרגשית והיכולת לדמיין את הסיטואציה”.

חיה: ”אני אומרת לענת שזה משהו שדורש הסכמה של הלב. פעם בשיחה של הצעירות הן אמרו שהפוטנציאל של בחורים שמתאימים להיכנס לסיטואציה הוא לא גדול ולכן צריך ‘לתפוס’, ואני אמרתי להן שזה לא עניין של למלא פונקציה, זוגיות שנייה יכולה לקרות כשמרשים ללב להיפתח. צריך בשלות ומוכנות, ואני מאמינה גדולה בסייעתא דשמיא שלכל אחת יגיע מה שמיועד ונכון לה”.

ענת: ”כנראה אפשר לאהוב שניים, אבל אני לא יודעת איך עושים את זה. תגידי לי לצאת עכשיו לדייט ואני אתחיל לבכות. עד שמצאתי את דוד, וכמה רציתי אותו ונלחמתי עליו”.

לבחור באהבה

דוק של נוסטלגיה וגעגועים נסוך על פניהן כשהן מספרות על ההיכרות בין דוד וענת, שהתרחשה בתיווכם של נעמה ורונן. ”דוד היה מאוד קרוב אליי, ברמה של שיחות יומיות”, מספרת נעמה. ”הוא הגיע אלינו הרבה כרווק, היה כמו אח לרונן ובילה איתנו ועם קבוצת החברים שלנו בתקוע. ענת הייתה חברה של אחות של חברים מהקבוצה, והם הציעו להכיר לו אותה”.

”נעמה הייתה הסלקטורית של דוד”, אומרת ענת והן צוחקות. נעמה עונה שפשוט ידעה מה הוא רוצה.

ענת: ”לפני דוד יצאתי להמון דייטים ואף פעם לא היה לי קשר רציני, ואיתו מההתחלה היה משהו טוב. אבל הלב שלו לא לגמרי נפתח, היה משהו שהוא לא פתר בינו לבין עצמו. אחרי ארבעה חודשים נפרדנו בדמעות. לשנינו היה קשה ולי נשבר הלב”.

נעמה: ”בכל התקופה הזו רונן ואני דיברנו עם דוד וניסינו לשכנע אותו לחזור אליה. חששנו שהוא מפספס ומסתבך עם עצמו”.
נעמה וענת, שהספיקו להתקרב בתקופה הזו, שמרו על ערוץ פתוח ביניהן גם לאחר הפרידה.

ענת: ”נעמה המשיכה להיות איתי בקשר, שלחה לי תמונה של לק ג’ל להתייעצות ושמרה על הגחלת. בכל פעם שהיא שלחה לי הודעה התרגשתי כאילו זה דוד”.

נעמה: ”לא סתם שיחקתי לה בלב, שמרתי על לינק, ובמקביל היינו יושבים עם דוד ערבים שלמים לשיחות על הספה וחופרים לו שהוא לא מבין על מה הוא מוותר”.

אחרי ארבעה חודשי פרידה, זה סוף־סוף קרה ובני הזוג מצאו את עצמם שוב זה לצד זו. ”מהרגע שהוא הציע לי נישואין, כל המורכבות נעלמה והוא התמסר לחלוטין”, משתפת ענת ומספרת שהם חיו את החלום. ”אני לא אומרת שהיה מושלם. כמו כל זוג גם לנו היו ריבים ושתיקות, אבל זכינו שבאמת הכול היה בינינו פשוט. אלה היו שנתיים של ירח דבש עם פרפרים ואהבה ושמחה לחזור הביתה. לשנינו היה קשר קרוב מאוד עם המשפחות שלנו וגם בין המשפחות, בנזימן ומאיר, הייתה הרמוניה. שנינו בחרנו לאהוב ולהסתדר וכולם במשפחה שלי התאהבו בדוד. אימא שלי העריצה אותו וגם החיבור שלי עם חיה היה פשוט וטוב מהרגע הראשון”.

בנקודה הזו אני פונה לחיה ותוהה בקול כיצד יוצרים מערכת יחסים כל כך קרובה וחמה בין חמות לכלה, ועוד בפרק זמן קצר של שנתיים.

חיה: ”אימא שלי שדרה לנו קבלה מוחלטת של כל מי שנכנס למשפחה ואימצתי את התפיסה הזאת. אני מקבלת את מי שנכנס למשפחה שלנו ללא ציפיות והגדרות ומתוך מוכנות לאהוב ללא תנאים”.

ענת: ”יש לחיה עין טובה על כולם”.

חיה: ”אני לא מצפה בהכרח לאהבה ולקשר כמו של הורים וילדים. צריכה להיות הכרה בכך שאנשים גדלו בבתים שונים עם תפיסות עולם שונות, אבל אם יש כבוד, הגינות וקבלה, זו תשתית שעליה יכולים להיווצר דברים טובים בהרבה”.

חשבת איך יימשך הקשר עם ענת לאחר נפילתו של דוד?

”כשישבנו שבעה על דוד בבית בכוכב השחר, לא ידעתי אם ענת תרצה לבוא אלינו בלעדיו. שמחתי שהיא באה וממשיכה לבוא, אבל דווקא העמדה שנותנת כבוד לאפשרות שזה לא מובן מאליו משאירה מרחב בחירה גדול יותר שתעשה מה שמתאים לה ומתי שמתאים לה, לפי מה שעושה לה יותר טוב. בְּמָּקום שיש בחירה ושחרור יכולים לקרות דברים יותר טובים מאשר במקום שבו ‘אני החמות היודעת, החכמה והמנוסה’, ומצפה שיתנהגו לפי תפיסות העולם שלי. זה ריקוד משותף, היא יכלה לבחור אחרת ואני מאוד מודה על הבחירה שלה. ברוך ה’ ענת היא חלק מהמשפחה. כולנו אוהבים אותה ורוצים שהיא תחיה חיים טובים, מלאים, שמחים ושיהיה לה בית, משפחה וילדים”.

עבר לך?

חודשיים וחצי לאחר נפילתו של דוד אובחן אביו, יאיר, עם סרטן הלבלב. חודש לאחר מכן הוא נפרד מהעולם, וענת שוב הצטרפה למשפחה בכוכב השחר כדי לשבת איתם שבעה.

ענת: ”זה היה הזוי, חברים של דוד באו לנחם אותי כי דוד לא היה, וגם כי בשבעה על דוד הם נלחמו”.

חיה וענת, העובדה ששתיכן אלמנות יצרה שותפות גורל ביניכן?

ענת: ”חיה הצטרפה אל מועדון האלמנות”, הן צוחקות.

חיה: ”אני חושבת שהסיטואציה שלנו שונה בתכלית. לי יש עשרות שנים של זיכרונות טובים משותפים, הספקנו המון יחד וזה בית שחי חיים מלאים. בשביל ענת הכול נגדע בראשית הדרך והלבד שלה הוא לבד של חלומות ותוכניות שלא התגשמו. יחד עם זאת אנחנו יכולות לצחוק על זה יחד. למשל באחד הלילות חזרנו מהרצאה על דוד ואכלנו אצל נעמה מרק. צילמנו וכתבנו שזה בית תמחוי לאלמנות”, היא צוחקת. ”יש משהו בריא בזה שהאלמנוּת היא לא איזה משקל עודף שצריך ללכת לידו על ביצים”.

מבחינה חברתית, לעומת זאת, ענת מרגישה את כובד משקלו של התואר ”אלמנה”. ”אחת החברות האלמנות עשתה לק ג’ל, ומשהי אמרה לה: ‘נראה שעבר לך’. מאז אנחנו צוחקות על זה מלא ואומרות ‘נראה שעבר לך’. קשה לדעת מה החברה מצפה. אם את נקברת במיטה אומרים ‘מסכנה, היא לא בוחרת בחיים’, ואם את נראית שמחה מדי אומרים ‘איך היא מחייכת’. צריכה להיות הבנה שזה גם וגם. החור בלב נשאר ואת שבורה גם כשאת מחייכת. זו רכבת הרים רגשית, יש רגעים שאת למטה ויש רגעים שאת למעלה”.

”בכלל שכול זה כמו נכות”, מוסיפה נעמה את נקודת המבט שלה כאחות. ”אדם שחי בלי רגל, יש לכך השפעות על החיים שלו וזה לא ישתנה. הוא יכול להתגלגל מצחוק בהופעה של אודי כגן, לטייל ולאהוב, אבל הנכות לא נמחקת, הוא לומד לחיות איתה. שום דבר היום הוא לא כפי שהכרנו”, היא אומרת כשדמעות מנצנצות בעיניה. ”השכול מערער את הביטחון בעולם, וגם בתוך המשפחה הוא מזמן את כולם לסדר את התפקידים מחדש”.

להרבה משפחות קשה לראות את האלמנה ממשיכה הלאה ונישאת מחדש. אתן יכולות להבין את זה?

נעמה: ”יש משפחות שיש בהן תחרות מי יותר מסכן: האימא או האלמנה. שמעתי אחות לחלל שאומרת שהאלמנה תתחתן מחדש, אבל לה לא ייוולד אח חדש. אנשים מנסים לנכס את הכאב לעצמם, כאילו הם בתחרות, ואני אומרת – יש כאב לכולם, ואפשר במקום זאת לתת מקום לכולם. כשמושכים את החבל וכל אחד מנסה לנכס לעצמו את הכאב או את הקשר, הכול נהיה קצר וקריע. זה חבל דק שיכול להיקרע בקלות ויש פיצוצים וכאבים שלא קשורים רק לאובדן. לעומת זאת, ככל שמפרגנים ואוהבים, יש יותר לכולם. צמיחה יכולה להגיע ממקום של אהבה”.

חיה: ”אני לא חושבת שהתפקיד של ענת הוא להיות ‘שומרת הזיכרון’. די לי בזה שהיא מתייסרת בגעגועים. דוד השאיר אחריו את שקד וממילא הוא נוכח. גם השנתיים שחיו יחד ממלאות את ענת וכשתקים את ביתה עם מישהו אחר, זה לא מוחק את מה שהיה. ענת ושקד לא צריכים להיות אנדרטה לדוד”.

את מסוגלת לדמיין את המשפחה החדשה שהיא תקים, או שזה מכאיב מדי?

”מכאיב – לא. אני בכלל לא עסוקה בכאב”, היא עונה נחרצות. ”ואני לא טובה בדמיונות. אבל אני יכולה לדמיין שכשהיא תתחתן דוד ישמח. אני יכולה לתאר חתונה שאני מתרגשת בה, מברכת אותה עם כל הלב וגם דומעת, וזה בסדר”.

הרבה שפות לגעגוע

למביט מהצד קשה שלא להתפעל מתעצומות הנפש של שלוש נשות המשפחה, והפוסט שהעלו בחוכמתן מהדהד את האישור המשפחתי שאלמנות רבות כה כמהות לו, לפתוח בפרק ב’. ”אנחנו הפריבילגים שיכולים לומר את זה, כי אנחנו המשפחה של דוד”, מודה נעמה. ”אצלנו במשפחה זה טבעי, אבל מכאן חשיבותו של הפוסט: הבנתי שהוא יכול לעשות שירות לאלמנות נוספות, לעורר את המשפחות השכולות לחשיבה ולהבנה שאין תחליף לבנים, אבל אין קורלציה בין האובדן שלהם להתקדמות של האלמנות. זה לא מוחק ומבטל שום דבר, להפך – זה משחק לטובת כולם”.

חיה: ”אמרתי לענת שמי שיבוא לא יהיה במקום דוד, אלא משהו אחר. אנחנו לא באים להשוות ולא ‘לחפש כמו’. זה יהיה אחר. כמו בהורות עם ילדים שונים, לכל אחד המקום שלו”.

ענת: ”הם מצליחים לראות ולדמיין את זה בשבילי גם כשלי קשה עדיין לדמיין. בורכתי, הנושא היה על השולחן מהרגע הראשון, ועכשיו זה נטו שלי מול עצמי”.

נתת הסכמה לפוסט. ההבנה שהגיע הזמן לצאת לפרק ב’ מחלחלת?

ענת: ”אני לא אוהבת שאומרים פרק ב’ כי לא סיימתי את פרק א’ מרצון. פרק א’ ממשיך איתי ועליו אני בונה עוד קומה. דוד תמיד יהיה נוכח בבית והאהבה אליו לא תלך לשום מקום. יחד עם זה, אני רוצה ששקד בן השנתיים יגדל בתוך משפחה כמה שיותר שלמה. יש איזו הבנה שבסוף הכאב והגעגוע לדוד יישארו ואין לי מה לעשות, אז לא עדיף לעבור את זה עם חיבוק של חבר לחיים?”.

”האלמנות עוברות את התקופה הכי קשה, כואבת ומטלטלת בחיים שלהן – לבד”, מוסיפה נעמה כשדמעות שוב מציפות את עיניה. ”אני בטוחה שאם דוד יכול היה למסור לנו משהו, הדאגה לענת ושקד הייתה המסר הזה”.

במשך שבע שנים, עד השבעה באוקטובר, ענת עבדה בדוברות המשטרה. מאז האסון לא חזרה לעבודתה. ”השכול ממלא את הלו”ז”, היא מפטירה בהומור שחור. ”יש לנו בוקר לימוד לאלמנות במדרשה ביד בנימין, פגישות עם פסיכולוגית, טיפול לילד, קבוצות תמיכה של משרד הביטחון. אנשים אומרים לי ‘את חייבת לחזור לעבודה’, אוהבים לסדר לעצמם דברים בראש, לראות שחזרת למסלול, ש’חזרת לחיים’. אבל אני ממש לא מרגישה שאני מסוגלת להתחייב. אני נותנת לחיים להוביל”.

הרבה שפות יש לגעגוע, ואולי לא במקרה בימים אלו ענת ונעמה מתאמנות יחד למרתון ירושלים שיחול באפריל הקרוב.

אז את בכל זאת מתחייבת למשהו.

ענת: ”נכנס לי ג’וק. קצת לפני שדוד נפל נרשמתי למכון כושר ואמרתי לו שאתחיל לרוץ. הוא עף עליי”.

נעמה: ”ואני רצתי במרתון לפני מספר שנים, ואת סוף המקטע האחרון עשיתי כשדוד דוחף אותי ולא נותן לי לוותר”.

ענת: ”יש משהו בשכול שגורם לך לתחושה של ‘כל יכולה’. כי אם שרדתי את הדבר הכי קשה ואני ממשיכה לחיות, הכול קטן עליי. אני הרבה יותר חזקה בהרבה מובנים. יש כוחות שצומחים בשבר הזה, וקצת מבאס לחשוב שהקב”ה לא מצא דרכים אחרות להראות לי את הכוחות האלה”.

מה המקום של האמונה בהתמודדות עם השכול?

ענת: ”האמונה שלי כל כך שורשית ועמוקה, שגם ברגעים שאני כועסת על הקב”ה אני עדיין מאמינה בו. האמונה שאנחנו חלק מתוכנית גדולה עוזרת לי לעבור את המשבר הזה. בהתחלה עסקתי הרבה בתחיית המתים ובביאת המשיח, עכשיו העצימות השתנתה. אני יודעת שההבנה שלנו מוגבלת מאוד ואומרת לקב”ה שאם אנשא מחדש, הוא יצטרך לתת פתרון לסיטואציה שתיווצר בתחיית המתים”.

תשמור עלינו פשוטים

על השולחן בסלון מונח ספר הילדים ”אבא ואני”, המציג תמונות משפחתיות של שקד ואביו. ”פסיכולוגית ילדים המליצה לנו להכין אותו כדי ליצור לשקד היקשרות לדוד”, מסבירה נעמה, מעצבת גרפית במקצועה, שיצרה את הספר. אל הדירה הקטנה נכנסת הבייביסיטר של שקד, וענת מספרת שצי של אחייניות משתי המשפחות, שלה ושל דוד, נרתמו לעזור לה בשנה החולפת. ”אני חיה קצת כמו בדירת קומונה. אם הייתי גרה אצל ההורים הייתי עלולה להישאר כל היום במיטה כשהם מטפלים בשקד. כאן אני מוכרחה לקום ולהתלבש, מוכרחה לחיות, ושקד גדל בחברת ילדים”.

נראה שאת מאוד עטופה. איפה בכל זאת הרגעים שבהם את מרגישה לבד?

”רונן והילדים מגויסים לעניין וכולם עוזרים, אבל בסוף הם לא ההורים של שקד. האחריות הבלעדית עליו היא שלי. ה’לבד’ מציף בנסיעות עם תינוק ברכב,  בחגים כשאני בנופש אלמנות ונכנסת לחדר במלון לבד, ובדקות של השקט אחרי הדלקת נרות בכניסת שבת עד שאני יורדת לנעמה. עם כל יום, שבוע וחודש שעוברים מתחדדת ההבנה שדוד לא פה, והגעגוע גדל”, היא אומרת בעיניים בורקות. ”אני לא יודעת איך זה יקרה, אבל דווקא בגלל שחוויתי כזאת אהבה וזוגיות טובה, אני לא יכולה להתפשר. אני רוצה זוגיות כמו זו שהייתה לי, כי אני יודעת כמה טוב יכול להיות”.

נעמה: ”ענת רוצה היום את מה שרצתה לפני ארבע שנים. החלום שלה לא זז הרבה ימינה ושמאלה. יכול להיות שהאדם שיגיע לכאן יהיה שונה מדוד במובנים רבים, אבל החלום שלה לא השתנה והוא יצטרך לתת מענה לחלום הזה”.

נעמה, את מאוד מושקעת כיום בענת. את לוקחת בחשבון שיכול להיות שזוגיות שנייה תרחיק אותה ממך במובן הפיזי, ואולי גם הרגשי?

נעמה:  ”אני לא יכולה לדמיין נתק כי הקשר בינינו הוא מעבר לגיסות. עם זאת, יכול להיות שבן הזוג שיגיע יהיה חייב לתפוס קצת מרחק מאיתנו כדי להקים איתה בית וזוגיות, וזה לגיטימי. זה לא אומר שהם לא יבואו לשבתות, שייזהרו להם! אבל אני מבינה שייתכן שהאינטנסיביות בינינו תפחת, ואני אברך על זה ואשמח בשבילה”.

ענת: ”הסיטואציה שלי מורכבת, אבל כשזה יקרה, אני מדמיינת את זה הכי פשוט: בן אדם שנכנס בפשטות לשלוש משפחות והכול עובד טוב וחלק. כשאני מסתכלת על הכניסה שלי למשפחה ועל היחסים עם חיה, אני מאמינה שיש לנו אפשרות לבחור איך לנהל מערכות יחסים. כשהחיים שלך נשברים לרסיסים, כל הצדדים במשפחה נמצאים ברגישות שיא. הכול סופר טעון, מורכב וקשוח ואני יכולה להבין איך מגיעים למקומות לא טובים, אבל אפשר לבחור לשים את התחרות ואת הקנאה בצד. בסוף כל כך הרבה יותר קל לאהוב ולהסתדר, כי כשאת לא – כולם מפסידים. ואני יודעת כמה רווח יש כשמסתדרים ואוהבים”.