מעגל האבל השקוף

אימהותיהן של אלמנות המלחמה הצעירות אבלות על החתן שפעמים רבות היה עבורן כבן, וכואבות את כאבה של הבת שמתמודדת עם השבר. למרות זאת, ברוב המקרים ההתמודדות שלהן אינה מקבלת הכרה מהסביבה, שאינה מודעת לתפקידן המאתגר כמשענת לבנותיהן ולשאר בני המשפחה

אמא המלווה את בתה לחופה מבקשת עבורה חיים מאושרים, זוגיות טובה ויציבה, אהבה, הגשמת משאלות ונחת. גם ציפי דויטש (64) מהישוב כרמל, ייחלה והתפללה לכך כשהכניסה את בתה תחת החופה לפני כשמונה שנים. בחלומותיה הגרועים ביותר היא לא דמיינה את גודל השבר שאותו תיאלץ בתה לשאת כשתתאלמן בגיל 28 במהלך המלחמה.

בשבעה באוקטובר שמע רס”ן מוטי שמיר הי”ד על הטבח בעוטף ולא חיכה לקריאה, אלא יצא עם חבר להילחם להגנת יישובי הדרום. אחרי שחיסל עשרות מחבלים בקרב גבורה בקיבוץ רעים, נורה ונהרג. הוא הותיר אחריו את בנו, לביא בן הארבע, ואת רעייתו רויטל שהייתה בהיריון מתקדם.

”אין דבר יותר משמח עבור אמא מלשמוע את המילה ’אמא’ מילדיה, אבל במקרה שלי, כשרויטל זעקה בטלפון ’אמא’, זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי”, משחזרת דויטש. ”ה’אמא’ הנוראי הזה מהדהד לי עד היום. אחרי יומיים שלא שמענו ממוטי, המשמעות כבר הייתה ברורה. מאותה שנייה הרגשתי שנכנסתי לתפקיד, שהיא צריכה אותי כאמא ואותנו כהורים, והיה ברור שנהיה שם. ארזנו כמה בגדים, נסענו במהירות ונשארנו אצלה בכל ימי השבעה. כשהגיעו לנחם חיילים וחברים של מוטי וידעתי שתהיה שיחה מרגשת וכואבת, ניגשתי בלי היסוס לבקש שיפנו לי את הכיסא לידה. ידעתי שזה המקום שלי והשתדלתי להיות שם בשבילה. מצד שני – נתתי לה את הספייס שלה, הייתי צריכה לתמרן ולהבין מתי אני חלק ממעגל האבל הראשון ומתי לא בדיוק. זה סוג של ריקוד שצריכים ללמוד אותו ועד היום אני לומדת. האבל שלנו הוא כפול אבל שקוף, כי אנחנו לא משפחה שכולה, אבל הרגשנו שאיבדנו בן ובכינו על הבת שלנו שאיבדה בעל”.

דבוקה אחת

בתום השבעה, בני הזוג דויטש התגייסו למשימה ועברו להתגורר למשך חודש וחצי עם בתם בביתה שבחוות יאיר. ”גרנו איתה בקרוואן קטנטן, עם שירותים ומקלחת אחת. אליעזר בעלי ערך קניות, ארגן בבוקר את לביא ולקח אותו לגן, ואני עזרתי בכביסות ובניקיונות, הייתי איתה בבקרים ונסעתי איתה לבדיקות ולאולטרסאונד. בשבתות היא באה איתנו לבית בכרמל, או נסעה למשפחת שמיר. התנהלנו כמו דבוקה אחת”.

כעבור חודש וחצי, מספרת דויטש, רויטל שידרה שצפוף לה. ”באותו הרגע הבנתי שזהו, היא יוצאת לדרך חדשה, ושמחתי על כך. הבנתי שכל עוד האינטנסיביות הזו לא הפריעה לה, היא הייתה זקוקה לנו, ועכשיו הצורך בנו השתנה. התחלנו להגיע ללילה בשבוע ולפעמים לביקור יומי”.

כעבור שלושה וחצי חודשים רויטל ילדה בת, ובני הזוג דויטש עברו להתגורר בחוות יאיר לשישה שבועות נוספים. ”הפעם גרנו בצימר שהציעה לנו במתנה אשתו של המפקד של הבן שלי. כך התאפשר לנו להיות קרובים לרויטל ולעזור לה, וגם לתת לה את הפרטיות שלה”.

לדבריה, הקשר עם רויטל היה תמיד קרוב וחם והתקשורת בינה ובין הוריה הייתה תמיד פתוחה. ”גם בתקופה שבה עברה טיפולי פוריות ומוטי היה בקבע, הגעתי ללוות אותה בבית החולים. בכל פעם שזה לא הצליח בכינו יחד, ושמחנו יחד כשהיא סוף סוף הרתה. תמיד עטפנו אותה, ובתקופת הקורונה היא גרה אצלנו זמן מה. יחד עם זאת, רויטל התחתנה עם איש קבע, היא עצמאית וקנאית לעצמאות שלה. היא לא אוהבת להיות תלותית ואם היא מבקשת שנבוא, זה אומר שהיא באמת צריכה. והיא גם יודעת שכשהיא תבקש, אנחנו נתייצב”.

הטוטאליות ביחס לרויטל, היא מודה, מעלה בקרבה שאלות בנוגע למחויבותה כלפי שאר הילדים. ”אמא היא עמוד השדרה של הבית, וזה לא נגמר בלהיות אמא של רויטל. מתחילת הלחימה יש לי שלושה בנים ושני חתנים בצבא וגם הבנות והכלות שלי היו זקוקות לעזרה, אבל אף אחד לא אמר מילה. כולם הבינו. השתדלתי מאוד לחבק אותם, אבל אני לא בטוחה שהצלחתי להיות בשביל כולם. הם אמרו שזה בסדר, אבל יש בי רגשות אשם".

מאיפה שאבת כוחות לחזק את רויטל?

”הרגשתי שאנחנו מהווים בשבילה סוג של חוסן. אם היא הייתה רואה אותי קצת נופלת – זה היה עלול לערער אותה. רציתי לשדר לה יציבות, אבל לא עשיתי את זה באופן מלאכותי, זה פשוט היה שם. אני חושבת שההטענה בינינו היא הדדית. אנחנו גם בוכות הרבה יחד, מותר, אבל לרויטל יש עוצמות וכשאני רואה אותה מתמודדת, אני מקבלת ממנה כוח”.

דויטש חשה לעיתים חוסר הכרה במעגל השכול הלא פורמלי שאליו היא משתייכת, אבל כלפי החברה אין לה טענות כלל. ”כולנו בישראל חטפנו מכה קשה. החברה שבירה ורגישה והרבה משפחות עוברות טלטלה איומה. אחרי השבעה רציתי שהסביבה תתייחס אליי ברגישות ותכיל את הכאב שלי, ואז חשבתי שאולי זה שעומד בתור לפניי הוא בעצמו אב שכול. צריך להבין שמלבד מעגלי האבל המוכרים יש מעגלים נוספים שנפגעו, ולכן כולנו צריכים לנהוג ביתר רגישות אחד כלפי השני”.

כל משפחה אומללה בדרכה

ההתמודדות במעגל השכול שונה ממשפחה למשפחה ומאישה לאישה. בניגוד למשפחת דויטש, מלכה בנזימן (66), עובדת סוציאלית שפרשה מעבודתה לפני כחודשיים, מספרת שהשכול סדק את היחסים ההדוקים ששררו בינה לבין בתה ענת. ”אני אמא מאוד קרובה לילדיי, ופתאום לא יכולתי לתת את מה שרציתי ויכולתי לתת”, היא משתפת כשדמעות בעיניה. ”רצינו להיות לידה, אבל היא הזיזה אותנו הצידה ונשמענו לזה”.

ענת ודוד מצאו זו את זה כשהייתה בת 28 והוא בן 29. הם היו נשואים כמעט שנתיים והספיקו להביא לעולם את שקד, כיום בן שנה וארבעה חודשים. בבוקר השבעה באוקטובר רס”ן דוד מאיר, קצין סיירת מטכ”ל, יצא מביתם בנחלאות הישר ללחימה ביישובי העוטף ונפל בקרב בקיבוץ בארי. ”הייתה להם אהבה גדולה ומיוחדת. מאז הפעם הראשונה שדוד הגיע אלינו נוצר בינינו קשר בלתי אמצעי. מייד התאהבנו בו”, נזכרת בנזימן. ”אנשים יגידו שזה נשמע קלישאתי, אבל עבורנו הוא היה כמו בן והאובדן שלנו כפול ומכופל. לאבד אותו ואת הזוגיות של הבת שלנו זה שבר בל יתואר. הלב שלי נקרע כל פעם מחדש לראות את ענת עם שקד וללא הנוכחות קורנת האור והעוצמה של דוד, הוא היה הגב היציב שלה, עמוד הענן שאיננו עוד”.

היחסים עם בתם, מעידה בנזימן, היו תמיד קרובים וחמים. ”היא החברה הכי טובה שלנו ותמיד הייתה פתוחה ומשתפת אותנו בכול”. עד הלוויה ענת הייתה מוקפת ועטופה בבית הוריה בירושלים, והחברות שלה טיפלו בשקד שהיה בן שבעה חודשים. מרגע שיצאו ללוויה, מספרת בנזימן, הקשר קיבל תפנית.

”מאותו הרגע משהו התהפך. הרגשנו שהיא מרחיקה אותנו. בלוויה היא צעדה כשהיא נתמכת באחותו הגדולה של דוד, אנחנו היינו מאחור והיא לא רצתה כל סוג של קרבה איתנו. גם החברות הטובות שלה, שהגיעו לשבעה מרחוק לא זכו ליחס. היא הסיטה מאיתנו מבט, שפת הגוף שלה הייתה ברורה. הרגשנו שהיא דוחקת את כולנו הצידה ומקרבת רק את המשפחה של דוד ואת החברים שלו, במיוחד אלה מהיחידה”.

בתום השבעה ענת עברה לגור בתקוע ביחידת דיור בבית אחותו הגדולה של דוד, ונשארה סמוך למשפחתו. ”הדחייה שהרגשנו מצידה נמשכה בכל ימי השלושים וגם חודשים אחר כך”, מתארת בנזימן. ”כשבאנו לבקר אותה בתקוע, הייתי מחכה שאנשים סביבה יזוזו כדי שאוכל לשבת לידה וכשזה סוף סוף קרה, היא הייתה קמה והולכת. היא לא דיברה איתנו ולא פנתה אליי ואמרה ’אמא’. ניסיתי ללקט מידע תוך האזנה לשיחות שלה עם אחרים. באחת הפעמים ביקשתי לדבר איתה והיא ענתה: ’על מה יש לנו לדבר? בשביל מה? אני חייבת?’. הרגשתי קרועה וחשבתי שלא אחזור לשם יותר, אבל מהר מאוד הגעתי שוב. זו הייתה תקופה נוראית והכאב היה בלתי נסבל. כאבנו מאוד את חסרונו של דוד, אבל לא היינו מוכרים כשכולים בשום מסגרת והרגשנו כמו נספחים. במקביל, בתנו דחתה אותנו. לאבל שלנו לא היה מקום”.

הבנת את ההתנהגות שלה?

”בהתחלה לא ידעתי איך לבלוע את זה, אבל התאזרתי בסבלנות ונתתי לה מרחב. חשבתי שהיא מנסה להתקרב למי שמביא מהניצוצות של דוד, ומי שלא – שיזוז הצידה. אני מבינה את הבחירה שלה לגור ליד אחותו. היא עטופה שם באהבה, הילדים של אחותו סובבים סביב שקד והגיס מהווה סוג של דמות אב. המשפחה של דוד היא מופלאה”.

קיבלתם תמיכה מהסביבה?

”היו הרבה אנשים שחיבקו וניחמו. ניסו להסביר לי שהיא לא יכולה להתמודד עם הכאב שלנו”. מנגד, היא מודה, היו גם תגובות שצרמו והכבידו על ההתמודדות. ”אנשים שאני בטוחה שהיו מלאי כוונות טובות, היו מתעניינים ושואלים אותי מה קורה עם ענת, למה היא לא אצלנו. אחת הגדילה לעשות ואמרה ’אני לא הייתי נותנת לבת שלי לא לגור אצלי’. היו מי שקבעו: ’תהיי חזקה, היא צריכה אותך’, בזמן שאני כל כך הייתי צריכה שהיא תצטרך אותי, אבל היא לא. כל האמירות והשאלות צרבו ודרכו לנו על היבלות, זה היה קשה מנשוא. בד בבד התחלתי להבין שאני האמא הנכונה לבת שלי. כל הזמן שלחתי לה הודעות מחזקות, חיכיתי בסבלנות ולאט לאט זה קרה. היא התחילה ליזום קשר, ביקשה שנקנה גרביים לשקד, התקשרה לשתף בדברים קטנים ובהדרגה התחלנו לדבר. היחסים התחממו, היא הגיעה אלינו לכמה שבתות, הזמינה אותנו אליה לשבת והיא מאפשרת לי להגניב חיבוק. קיבלתי את רשותה לריאיון הזה, ואנחנו מתקרבות ומדברות”.

מקור הכוח של האלמנות

”אחד הדברים הבסיסיים בכל תהליך טיפולי הוא נושא ההכרה”, מסביר הפסיכולוג בני מינץ, שמנחה את מפגשי השיח להורים של אלמנות המלחמה מטעם ארגון ”משפחה אחת” (OneFamily). מינץ, מנהל בריאות הנפש במחוז דרום של קופת חולים מאוחדת, מלווה חיילים בעיבוד לחימה במסגרת ”מסע שחרור” ובעל קליניקה פרטית בירושלים, מתייחס להכרה בשתי רמות. ”רובד אחד הוא הכרה חיצונית מצד החברה, הרשויות והחברים. הרבה פעמים יש הכרה בכך שקרה להם משהו, אבל המסר הוא ’אתם לא באמת שכולים’. הרובד השני הוא הכרה פנימית שנוגעת בשאלה האישית ’איך אני מגדיר את עצמי? האם אני חלק ממשפחת השכול?’. ההכרה הפנימית היא חלק מהתהליך שעוברים במפגשים, ולהכרה יש משמעות גדולה בהצלחת התהליך הטיפולי. כל עוד קיימת אי־ודאות פנימית, היא תקשה על ההתמודדות בהמשך. בעיניי, אגב, ברור שהם שייכים למשפחת השכול”.

לדבריו, קבוצות התמיכה נועדו לאפשר להורים להתמודד עם החוויה האישית שלהם ולא רק כ”הורים של”. ”הקבוצה מפנה להם מקום כאינדיבידואלים שעברו משבר. הם מוצבים במעגל הראשון של האבל, בפרונט ולא ליד. הקבוצה מאפשרת להם לבדוק איך מתמודדים עם הפוזיציה החדשה בחיים שלהם, איך מתמודדים עם העצב, הכעס, הצער והתסכול, עם מי הם חולקים את זה ואיך מתנהלים עם השונות בתגובות, אם היא קיימת בין בני הזוג. בתחילת הדרך חלק מהגברים אומרים שהגיעו לקבוצה בגלל שהאישה ביקשה, אבל מהר מאוד הם הופכים שותפים לתהליך ומדברים על עצמם ועל יגונם”.

אילו דברים נוספים עולים בדרך כלל במפגשים עם ההורים?

”אחת התמות המרכזיות היא – מה קרה לקשר עם הבת שהתאלמנה. הרבה פעמים ההורים לא יודעים פתאום מה התפקיד שלהם, מה זה אומר לתמוך בבת. האם זה אומר להיות זמין כל הזמן? לעשות כל מה שהיא מבקשת? ואולי לעזור ממקום יותר מרוחק או בוגר? הם לא יודעים מה הציפיות של הבת וגם לא יודעים אם לשאול אותה. אנשים מגיבים לאירועים קיצוניים באופן קיצוני, ולכן אם נסמן את הקצוות – יש בנות שהופכות תלותיות בהורים ויש כאלה שמתרחקות מהם”.

מדוע נוצר ריחוק?

”הרבה הורים נפגעים מכך, אבל הם צריכים להבין שזה יכול להיות תהליך טבעי שבתחילת הדרך הבת רוצה קשר עם המשפחה של בן זוגה, מכיוון שזו האחיזה שלה במת. היא רוצה כביכול להמשיך את הסיום הטראגי שלו דרך קשר עם המשפחה. זו ההמשכיות שלו מבחינתה. לחזור הביתה, לעומת זאת, זה כמו להודות בסטטוס האלמנה, ותחושה ש’אין לי יותר את הבית שלי, חזרתי הביתה כמו ילדה קטנה’. בין שני הקצוות של תלותיות מול ריחוק אנחנו מנהלים דיאלוג, מנסים להתחבר לתהליך ולהיות קשובים לצורכי הבת, כי הקשר לא נשאר ככה אלא משתנה”.

בקבוצה, מספר מינץ, עולות דילמות נוספות כמו מהו מקומם של הסבים בחינוך הנכדים, האם הסב צריך להוות דמות אב לאחר נפילת חתנו, כיצד לעשות תיאום ציפיות עם הבת האלמנה ואם מותר לבכות לידה. ”יש בנות שאומרות להורים לא לבכות לידן. מנגד, יש בנות שאומרות להורים שמחזיקים את עצמם: ’לא כואב לכם? אף פעם לא ראיתי אתכם בוכים’. יש הרבה מורכבויות שמצריכות רגישות וצריך לתת לבנות להכתיב את הקצב”.

בסופו של דבר, על אף האבל הפרטי שהם חווים, ההורים מצליחים להוות מקור כוח עבור הבנות?

”בהחלט. אחרי תהליך עיבוד עצמי של האבל הם יכולים לשמש לבת משענת. הם לומדים בקבוצה מהם התהליכים שהבת עוברת, לומדים לבדוק מהם הגבולות שלהם בתוך מערכת היחסים עם הבת ומה נכון לה ולהם כדי לשמור על הכוחות. העובדה שהם לא הורים שכולים באופן המקובל נותנת להם את היכולת להסתכל בפרספקטיבה על מה שקורה לבת, ולא להישאב איתה לתוך האבל. בנוסף, המפגש עם הורים נוספים במצבם מהווה תמיכה, מרחיב את מנעד המיומנויות והכלים שלהם ומעניק להם מעטפת וביטחון”.

מעגל של חיבוק

מלכה בנזימן, שחוותה את התרחקות בתה, משתפת שבתחילה חשבה שהמקרה שלה חריג ושרוב הורי האלמנות עסוקים באינטנסיביות בגידול הנכדים, ולכן נמנעה מלשתף בקושי שעימו התמודדה. אבל דווקא מפגש עם אימהות לאלמנות נוספות הבהיר לה שהיא לא לבד. ”אחרי ארבעה חודשים שחוויתי את הסיטואציה הקשה הזו פגשתי אמא לאלמנה עם ותק של חודש בלבד, שעברה את אותו הדבר והתייפחה בדמעות על שאיבדה את בתה. מהמקום שלי ניסיתי להרגיע אותה, לגרום לה להאמין שזה ישתנה ואני מקווה שהצלחתי לטעת בה כוחות”.

את הצורך בהכרה חברתית ובמפגש של האימהות לאלמנות זיהתה גם שרי אשכנזי, חברה במעגל נשים בגבעת שמואל, הפועלות בהתנדבות למען הקהילה. ”אחת החברות הקרובות שלי היא אחות לאלמנה צעירה מהמלחמה. כחודשיים לאחר נפילת גיסה, התקשרתי לדרוש בשלומה ולשמוע איך הם מתמודדים עם האבל המשפחתי. כולנו אימהות ומזדהות מהמקום הזה, וכששאלתי לקראת סוף השיחה מה שלום אמה, היא ענתה ’קשה מאוד’. מהשיחה איתה הבנתי שהאימהות של האלמנות סוחבות הרבה על הגב ואין להן מענה ממשי או הכרה חברתית. אפשר לומר שהן נמצאות במעגל שכול שקוף, על אף שבפועל הן מעורבות בשכול באופן הכי עמוק”.

אשכנזי העלתה את העניין בפני חברותיה למעגל ויחד הן החליטו להפיק ערב הוקרה לאימהות האלמנות. הן קיימו ירידים שכל הכנסותיהם יועדו למימון הערב המיוחד, ואוניברסיטת בר אילן העמידה לרשותן אולם מכובד. ”מרגע שהוצאנו פרסום נרשמו עוד ועוד אימהות. אפשרנו להן להביא חברה או בת משפחה כדי שירגישו בנוח, ובסך הכול הגיעו לערב כ־80 נשים, רובן אימהות לאלמנות”.

הערב המרגש כלל ארוחת ערב מפנקת, יצירה קצרה עם פרחים וסדנת צחוק. ”האימהות למדו כיצד הצחוק הוא כלי ומפתח ריפוי לחיים, ושלא חייבים להיות שמחים כדי לצחוק. הצחוק מהווה שחרור כפי שבכי משחרר, אבל מבחינה אנרגטית הוא מושך למעלה ולא למטה”, היא מסבירה.

מה הייתה המטרה העיקרית של הערב?

”המטרה הראשונה הייתה להעניק להן הכרה ולהפנות אליהן את הזרקור, כי ביום־יום הן משניות לאבל של הבנות שלהן, ומהצד השני הן מקור הכוח של הבנות. הרעיון היה לעטוף את הלב שלהן, לחבק ולהכיר בכאב האישי שלהן. מעבר לכך, רצינו גם לאפשר להן להתחבר זו עם זו. מאותו ערב נוצרו מעגלים קטנים יותר של חברויות ושל נשים שמתמודדות עם אותה סיטואציה ויכולות לתמוך זו בזו”.

בסיום הערב קיבלו האימהות שי צנוע ואליו נלווה מסר כתוב. ”המסר היה שאנחנו רואות אותן. היה להן חוסר שענינו עליו וכולי תקווה שמאותו הערב נוצרו קשרים שיעזרו להן לצלוח את ההתמודדות. זה היה ערב עוצמתי ומחבר לבבות”.

אחוות אימהות

רקפת נחום־אטיה (48), שהשתתפה בערב ההוקרה של מעגל הנשים, מספרת שהייתה זקוקה מאוד להכרה החברתית ולתחושת האחווה המיוחדת שנרקמה בין האימהות השותפות לכאב.

כשנה לפני המלחמה, שחר, בתה (24), נישאה לרפ”ק משהאל שלמה, מפקד בימ”מ. בבוקר שמחת תורה הוא יצא מביתו, חבר ללוחמיו ונלחם בתעוזה ובאומץ לב בעשרות מחבלים שהגיעו לצומת שער הנגב, שם נהרג, בן 32 בנופלו. ”אני מרגישה שבגלל שלא היו להם ילדים היחס לשחר הוא אחר”, משתפת נחום־אטיה. ”שחר ומשהאל התגוררו ביישוב קרוב ליחידה שלו אבל לא שינו את כתובתם, ומאחר שגם היא קצינה בקבע והייתה בשירות, לא הצליחו לאתר אותה. כך יצא שאף אחד לא הגיע להודיע לה שמשהאל נפל, הקצינים הגיעו רק להורים שלו ברמלה. את ההודעה מהמשפחה אני קיבלתי בטלפון, והיה עליי לבשר לה את הבשורה הקשה. בנוסף, אנחנו שייכים לנופלי משטרת ישראל ולא לצה”ל. ההבדל הוא שצה”ל יודע לתת מענה למשפחות באמצעות קצינות נפגעים. במקרה של חלל שהיה נשוי, צה”ל מקצה קצינת נפגעים אחת להורים השכולים וקצינה אחרת לאלמנה, אבל במשטרה מקציבים קצינת נפגעים אחת שמתמקדת בהורים. כך יצא שהיחס ששחר זכתה לו נדמה בעיניי לפעמים כמו לאחות הקטנה של משהאל ולא כאל בת זוגו. כשמגיעים לבקר מהיחידה שלו או מטעם המשטרה, מגיעים להורים ואומרים לה שאם היא רוצה להצטרף, שתגיע לשם”.

אחרי השבעה בבית הוריו של משהאל, שחר עזבה את יחידת המגורים שבה גרו וחזרה לבית הוריה בתל אביב. ”בגלל המחסור בקצינות נפגעים ובכתובת לפניות לא קיבלנו הדרכה איך לתת לה מענה רגשי. בימים הראשונים היה קושי לתפקד, לא הצלחנו לערוך קניות או לבשל. עברתי לישון איתה במיטה, כלומר כשהצלחנו לישון. בדרך כלל העברנו את הלילה בצפייה בסרטונים. אנחנו אומנם לא נחשבים משפחה שכולה, אבל בשבילנו משהאל היה כמו בן ולבן הצעיר שלי הוא היה כמו אח גדול. חברים אמרו לי: ’אנחנו כאן, מה שאתם צריכים’, אבל בהתחלה לא ידעתי בכלל מה לבקש. אמרו לנו: ’תעטפו אותה עכשיו’, אבל לא ידענו מה זה אומר. לא קיבלנו כלים ולא ידענו איך לשמש לה תמיכה”, היא מודה בכנות.

איך חוזרים לתפקוד ולחיים?

”האמת היא שחזרנו באופן חלקי. בעלי הוא איש עסקים וחזר לעבודה, ואני עורכת דין עצמאית, אבל מאז השבעה באוקטובר הפסקתי לקחת תיקים ואני מתמקדת בשיקום של שחר ושל המשפחה. בהתחלה עשיתי כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות ולא הייתה מסוגלת כמו ללכת לבנק, לשלם חשבונות ולשלם למשכירים, אבל אחר כך הבנתי שהיא לא אוכלת ולא ישנה ובהיעדר תמיכה ממוסדת הלכתי להתייעץ באופן פרטי”.

בתל אביב, היא אומרת, אין שום התייחסות קהילתית לאבל שלהם. ”הרגשנו כאילו אנחנו צריכים להמשיך כרגיל כשבפנים הצער השתלט עלינו. חוסר ההכרה החברתי הוא קשה, זה עצוב שאלמנה שאין לה ילדים נשארת לבד בהתמודדות. אנשים אומרים ’הזמן יעשה את שלו’ אבל השאלה שמנקרת היא – מתי? בינתיים זה מרגיש הפוך, הזמן מביא איתו קשיים חדשים. פתאום מגיע יום ההולדת שלו, יום הזיכרון, חגים”.

לכן, היא אומרת, מעגל הנשים היה מדויק עבורה. ”המפגש אומנם היה עצוב, אבל מעצים. פתאום הרגשתי שמישהו רואה אותי ואומר: ’אני רואה שכואב לך’, ’אנחנו יודעים שגם את במעגל האבל’. מישהו רצה לשמוע אותנו ולעשות לנו נעים. פגשתי אימהות נוספות במצב שלי, שמבינות על מה אני מדברת ויכולות להזדהות. קיבלנו שי צנוע, חמסות סרוגות שמסתכלות עלינו, והפשטות הזו נגעה לליבי ונתנה לי כוחות”.