מחצית מהכלות והחמיות מדווחות על קשרים חמים וטובים, 15% מדווחות על יחסים גרועים, וכל השאר מדווחות על יחסים ניטרליים. לכבוד שבועות ולרגל קריאת המגילה שמדגימה יחסי חמות־כלה אידיאליים, יצאנו לבדוק מה יש בקשר הזה שהופך אותו לטעון כל כך – לטוב ולרע, ומה, אם בכלל, אפשר לעשות כדי לשפרו – תקציר
הכתבה המלאה בגיליון 330 של נשים.
למה יחסי כלה־חמות כל כך מורכבים? אני שואלת את גלית דקל, יועצת משפחתית בקליניקה ובזום המתמחה ביחסי הורים וילדיהם המבוגרים ויוצרת הפודקאסט "הילד בן 30". "זה מתחיל עוד קודם", מסבירה דקל. "בהורות לילדים בוגרים על ההורה לעבור תהליך שבו הוא מבין שילדיו הם אנשים נפרדים ושונים ממנו, והם חיים את חייהם כרצונם. עם התבגרותם של הילדים ויציאתם מהבית על ההורה לעבור תהליך של פרידה, שחרור והתחברות ממקום אחר. השלב הבא הוא הנישואין וכאימהות עלינו לזוז הצידה ולפנות מקום לכלה, גם אם המשמעות היא להקטין את הצרכים ואת הרצונות שלנו. התורה נתנה הנחיה ברורה – על הבן להעמיד את יחסיו עם אשתו במרכז, וההנחיה הזו מיועדת גם להורים בכלל ולאימהות בפרט: זו דרך העולם, הבן מתחתן וכאימו אני אמורה לעודד ולתמוך בחיבור שלו אל אשתו, וזה כמעט תמיד תהליך שיש בו גם כאב ואתגר".
מי האחראי לכך שמערכת היחסים בין החמות והכלה תצליח?
"החמות בוגרת ומנוסה יותר והיא מכניסה את כלתה למרחב שלה, ולכן יש לה יותר אחריות. לא קל להיכנס למשפחה חדשה ועל החמות לעזור לכלתה להבין את השפה הייחודית הזו וליצור אצלה מוטיבציה להתחברות למרות הקושי". דקל מציעה להחליט כבר מהרגע הראשון שאוהבים את הכלה ועושים כל מה שצריך כדי שתרגיש אהובה. "וזה אומר שקודם כול שמים את הביקורתיות והשיפוטיות בצד, בוחרים להגיע למפגש איתה עם הידיעה הברורה שלא כל האמת אצלי, שיש דרכים רבות לחיות את החיים וייתכן שהכלה שהגיעה למשפחתי תלמד אותי על אחת מהן. האתגר של החמות הוא לראות את הכלה כאדם נפרד ושונה שהגיע מתרבות משפחתית אחרת, ולא לנסות לשנות אותה. הניסיונות להכניס את הכלה ל'תלם המשפחתי שלנו' ולהכתיב לה 'איך נהוג אצלנו', מייצר פעמים רבות קלקול כבר בתחילת הדרך".

והיה ונוצר קלקול כזה בהתחלה, כלומר משהו בכל ההתחלה לא היה נכון – יש מה לעשות עם זה, או שהיחסים נועדו להיות גרועים לכל החיים?
"בהחלט יש מה לעשות עם זה ויחסים יכולים להשתנות. כלות מגיעות אליי מיואשות בגלל עניינים כאלו ומביאות דוגמאות מאירועים משפחתיים שבהם חשו שחמותן אילצה אותן למה שלא רצו, ואני אומרת להן שלא נכון לשים כל מה שיש בינך לבין חמותך על אירוע בודד. זה כמובן נכון לשני הצדדים. אני אומרת גם לכלה וגם לחמות: אל תסיקו מסקנות זו לגבי זו בהסתמך על אירוע בודד. זו עלולה להיות עגלה כבדה שתישאו איתכן כל החיים, והשאלה היא אם אנו בוחרות לסחוב אותה או מנסות למצוא דרך אחרת לייצר תקשורת שרואה גם את הצד השני. וברור שכדאי לנסות למצוא דרך, כי הקשיים הללו מקרינים על היחסים עם הבעל שגם אם הוא תומך באשתו – זה קשה לו, והם גם עוברים לילדים ולנכדים".
מסע משותף מאתגר
דקל בת ה־55 נשואה ואמא לחמישה ילדים בוגרים, ובעצמה כבר חותנת וסבתא עם שני חתנים, כלה ושלושה נכדים. היא מספרת שהרעיון להפיק פודקאסט שעוסק בקשר עם ילדים בוגרים עלה כשגילתה שכמעט אין חומר מקצועי בנושא. "יחסים עם ילדים בוגרים לא זוכים לאותה התכווננות והתבוננות רגשית כמו זו הקיימת ביחסים עם ילדים צעירים, בוודאי לא כאשר הם כבר נישאים ונכנסות דמויות נוספות למשפחה", היא מסבירה. "ודווקא במצבים כאלה נדרשת רגישות רבה ותבונה, כי כשערים לקשיים ומתייעצים – טועים פחות, ואם אפילו רק אחד מהצדדים עושה שינוי, הוא יקרין על המערכת כולה".
מה היית ממליצה לחמות לעשות?
"קודם כול להיזכר כמה קשה להיות כלה ולהביא למפגש עדינות, רגישות, חמלה והכי חשוב – עין טובה. אם נוצרים קצרים בתקשורת, לא לחכות שהם ייפתרו מאליהם אלא לנסות למצוא את הדרך לטפל בהם. יש משהו פותח לב בחמות שמעבירה מסר ש'אומנם יש בינינו מתח וחוסר הסכמה, אבל הקשר איתך חשוב לי ולכן אעשה מה שביכולתי כדי שנצליח לפתור זאת'. לפעמים זה מצריך ייעוץ ועזרה מאיש מקצוע. בדרך כלל מספיק שאחת מהן נעזרת, וזה כבר משפיע על היחסים". עצה משמעותית נוספת של דקל קשורה להמשך הדרך. "כשמתארחים בבית הכלה והבן זכרו לא להתערב, לא בנושאי גידול הילדים, לא ביחסים של הבן ואשתו ולא בניהול הבית. כבדו את ההחלטות ואת אורח החיים שלהם ואם אתם ממש חייבים ומרגישים צורך להעיר את עיניהם, בקשו את רשותם לעשות זאת".

פעמים רבות הבן קרוע בין אימו לאשתו. מה את מציעה לעשות במצבים כאלה?
"ראשית אני מציעה הן לאימהות והן לכלות לא לייצר מצבים שבהם הוא נדרש להכריע ביניהן או לבחור צד, כי מבחינתו מדובר במצב בלתי נסבל. בכל מקרה, מקומו צריך להיות לצד אשתו עם כל הכאב הכרוך בזה, ולעזור לה בהעמדת הגבולות מול אימו. מהכלות אני מבקשת לגלות יותר חמלה כלפי האם שגידלה וטיפחה את בנה כל השנים, אפילו אם הכוח בידן. כי בשלב מסוים יש כלות שחשות שהן יכולות לשלוט בקשר של החמות עם הבן והנכדים". דקל מציעה לחמות להשכיל לייצר עם כלתה נתיבי שיח ישירים, ולא רק באמצעות הבן. "שיח עם הכלה דרך הבן מעמיד אותו לעתים במקום בלתי אפשרי. יש לקחת בחשבון ששיח ישיר ופתוח עשוי להיות תהליך איטי עד שנבנה האמון".
דקל משתפת שכלתה היחידה, גליה, היא אחותו של החטוף אבינתן אור. "בני וכלתי נשואים שנתיים, ומי שיער שהאתגר הזה יבוא אל פתחנו ואהיה חלק מהליווי והתמיכה שלה? בברכה שכתבה כלתי ליום הולדתי התרגשתי לקרוא שהיא מעריכה את היכולת שלי לדייק איתה מה נכון להם בתקופה זו", היא אומרת ומוחה דמעה. "כלות וחמיות נקשרות זו לזו כמשפחה, הן יוצאות למסע מורכב שאין לדעת לאן יוביל אותן בנפתולי החיים והיכן ילוו זו את זו באתגרים ובהתמודדויות הצפויות והלא צפויות שהחיים מזמנים. ההבנה שמדובר במסע מייצרת עמדה אחרת ליחסים האלו".
המלחמה הנוכחית מוכיחה שאכן החיים מייצרים אתגרים משותפים ולא צפויים.
"אכן. המלחמה יצרה סיטואציות מורכבות שבהן כלות וחמיות נאלצו להתמודד יחד ולתמוך זו בזו – תוך כדי החזקת המשפחה כולה – במצבים קשים ומטלטלים. אם הכלה והחמות הגיעו למצבים האלה מתוך הערכה וכבוד הדדי כשהן בתקשורת טובה – היה להן קל יותר לשתף פעולה והן יכלו גם לתמוך זו בזו; אם לא, הן נאלצו ללמוד זאת תוך כדי תנועה, ובתוך כך ללמוד לשאול 'במה ואיך את זקוקה לעזרתי? מה יתמוך בך?' וכולי".

תקשורת מקרבת
על אף כל הקשיים המדוברים, כאמור, כמחצית מהנשים מדווחות על יחסים טובים וחמים בקשר עם החמות, ולחילופין – עם הכלה, כך שיש מקום לאופטימיות ויש לאן לשאוף. דוגמה ליחסים חמים וטובים מספקת אסנת כרמל, נשואה ואם לשלושה מהיישוב קידה, מנהלת מפעלים במחלקת נוער במועצה האזורית שומרון. היא וחמותה, מספרת כרמל, חברות טובות ומסתדרות מצוין. "חמותי מהווה עוגן יציב בחיי ואין ביננו מתחים", היא מפרטת. "נוח לנו להזמין את עצמנו אליהם לשבת או לחג, ונוח להם לסרב אם זה לא מתאים. אנחנו עורכות יחד קניות ויושבות בבתי קפה. יש לה גישה בריאה לחיים ואני מתייעצת איתה על הכול – מתכונים, חינוך ילדים והצעות עבודה. הייתי יוצאת איתה בכיף לטיול בארץ ובחו"ל".
איך היה המפגש הראשון ביניכן?
"התחתנתי בגיל 29 ושוקי, בעלי, היה בן 31, האחרון שהתחתן בין האחים שלו. התארסנו ביום שישי והוריו היו באותה שבת באילת. בחצות הלילה, כשהיו בדרכם חזרה לביתם שבאלקנה, הם עשו עיקוף גדול והתייצבו בדירה שלי בירושלים, שמחים ונרגשים, איחלו מזל טוב והביאו לי שרשרת מקסימה במתנה. חמותי מחצה אותי בחיבוק חם ואוהב ומהרגע הראשון הסתדרנו מצוין. יש לה עוד שתי כלות ושני חתנים, לא הייתי הכלה הראשונה שלה וגם אני הגעתי לנישואים בשלה. אנחנו דומות מאוד – שתינו דומיננטיות וחזקות, פתוחות וישירות. אנחנו אפילו מבשלות באופן דומה. מהרגע הראשון היא אמרה לי: 'אם משהו לא מתאים לך, פשוט תגידי'. לפני שהיא מגיעה לשבת היא מודיעה לי שאם אכין משהו במיוחד עבורה או אצחצח את הבית לכבודה, היא לא תגיע. אצל חלק מהחברות שלי זה אחרת. כשחמותן מגיעה הן מתחילות ניקיון פסח".
את מציירת תמונה ורודה. לא קרה שהיו ביניכן אי הסכמות וחילוקי דעות?
"ודאי שהיו. אבל אני לא זוכרת שמחלוקת בינינו הגיעה למצב שהפכה למריבה. מה שכן, חמותי היא סבתא מאוד מפנקת ומגוננת ויוצא שלפעמים היא מגוננת מדי על הילדים שלי כשאני מציבה להם גבולות, אבל היא מודעת לחלוטין לכך שאני האמא והיא הסבתא ואינה מנסה לחנך אותם במקומי. מהצד השני, כשהילדים שלי אצלה – הם יכולים לקבל מסבתא מה שירצו ואת החינוך שלהם אני משאירה לבית".
ספרי על היתרונות שבקשר קרוב כזה בין כלה לחמות.
"הבית שלה ושל אלימלך, חמי, הוא ממש עוד בית בשבילנו ואנחנו מרגישים שם ממש חופשי. חמותי אומרת לי, 'אני אומרת לך את דעתי ואת לא חייבת להקשיב לי. אם זה לא מתאים לך, פשוט תמחקי'. תארי לך שבמוצאי שבת, לאחר שבילינו אצלה כל השבת, אנחנו משכיבים אצלה את הילדים ומתיישבים לראות יחד סרט. זה בית שרוצים להישאר בו עוד ועוד. שוש היא עוד אימא. קיבלתי דמות משמעותית נוספת בחיי שאפילו קוראת לי 'הבת שלי'. אמרתי לבעלי: 'זכיתי בך וזכיתי באימא שלך ובכל משפחת כרמל'. חמותי בקשר טוב עם כל הכלות שלה. יש לנו קבוצת וואצאפ שכוללת אותה, את האחיות והגיסות ובזכותה יצאנו יחד לארוחת ערב. היא יוזמת, דוחפת ויוצרת לכידות משפחתית".
יש לך עצה טובה איך ניתן להסתדר עם החמות?
"חשוב שתהיה תקשורת טובה שתאפשר לומר בפשטות מה מפריע, מה נעים ומה לא. גמישות היא תכונה שכדאי לאמץ וכמובן לא לקחת ללב. חמיך וחמותך הם הסבא והסבתא של הילדים ויש להם ערך מוסף עצום. תעשי הכול כדי להסתדר איתם".


