תחזור

הם היו ארבעה צעירים תוססים ומלאי שמחת חיים שנסעו למסיבת הנובה. רק אחת, זיו עבוד, חזרה משם. עמית, האחיין שלה ובת זוגו קרין נרצחו ואליה, הארוס שלה, נחטף. מאז היא פועלת בכל זירה אפשרית למען שובו בשלום, ומקווה שיגיע היום שבו תצליח להתמודד עם הזוועות שחוותה בשבעה באוקטובר

רק בלילה, בסוף עוד יום של פגישות והתרוצצויות בין ראיונות בתקשורת ופעילות במשלחת, לבד במיטתה, היא מרשה לעצמה לעצור, לנסות לעכל את אירועי השבעה באוקטובר ואת כל מה שהגיע אחריהם. ”רק שם אני אומרת לעצמי – ‘זה שלי, זה קרה לי, יש כאלה שלא יחזרו. אליה חטוף בעזה’”, היא עוצרת לרגע ולוקחת אוויר. ”ורק שם, כשאני לבדי, אני מתחילה לאט־לאט להבין”. כי הסיפור שלה, של זיו עבוד, בלתי נתפס. עדות מחרידה, מהקשות והמזעזעות ביותר של ניצולי מסיבת הנובה באותה יממה קשה.

זיו הגיעה למסיבת הנובה מתל אביב עם בן זוגה, אליה כהן, ואליהם הצטרפו עמית בן אבידה, אחיינה בן ה־19 ובת זוגו קרין שוורצמן. שני זוגות שהתגוררו זה מול זה ביחידות דיור נפרדות בבית הוריה של זיו. זיו היא היחידה שחזרה הביתה. האחיין עמית וחברתו קרין נרצחו במיגונית שבה התחבאו ארבעתם, ואליה נחטף. תמונותיו היו מבין הראשונות שהופצו ברשתות החברתיות בבוקר השבעה באוקטובר.

הם הכירו בגיל 14 ומאז הם ביחד, כבר שבע שנים. היא תל אביבית חילונית והוא מצור הדסה, בן למשפחה דתית ודתל”ש. שניהם בני 26. ”אליה כבר קנה טבעת, דיברנו על חתונה, המשפחה שלו היא כבר ממש המשפחה שלי, הוא כמו בעלי”, מספרת זיו. בחג פורים התפרסמו כתבות המתעדות אותה ב”תחפושת” מצמררת במיוחד: היא לבשה שמלת נשף צהובה ומהודרת, נשאה בידה שלט ”הארוס שלי חטוף בעזה” ונעמדה בלב החגיגות בתל אביב, בין מאות אנשים מחופשים. בהתחלה בשוק הכרמל ואחר כך בכיכר דיזנגוף.

למה בחרת ללכת דווקא לשם? דווקא בפורים?

”המטרה הייתה להעביר מסר. התחלתי בכיכר החטופים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא המקום הנכון, כי הרי האנשים שמגיעים לשם בוחרים לזכור את החטופים, ואני רציתי להגיע דווקא לאנשים ששוכחים, שבוחרים להתנתק ולחגוג את פורים. אני לא שופטת אף אחד שבחר לחגוג ולהתחפש, בסופו של דבר אנשים צריכים להמשיך לחיות, אבל בתוך כל זה רציתי להזכיר שיש כאלה שלא יכולים לחגוג, שאין להם זכות בחירה. היה חשוב לי לבוא ולתת 'כאפה' של מציאות”.

איך היו התגובות?

”הייתה הפתעה, היה בכי. היו גם כמה שהתקרבו וחיבקו אותי. זה לא משהו שאנשים ציפו לראות שם בתוך כל התחפושות ואווירת החג. זה זעזע אותם. היו גם כאלה שלא הבינו. אחותי הגדולה (אמא של עמית ז”ל, פ.ג.) באה איתי, עמדה מהצד ושמעה חלק מהתגובות. מישהו שאל אותה ‘זה באמת נכון או שזו תחפושת?’”.

אחרי פורים הגיע פסח. בכל המדינה שררה אווירת חג משונה, מהולה בכאב בלתי נתפס, ומשפחות רבות השאירו כיסא ריק למען החטופים. עבור משפחת עבוד החג היה קשה במיוחד בשל הנסיבות שזימנו התמודדות מורכבת. ”לא היה לי חשק לחגוג בלי אליה, אבל אל תשכחי שאני לא רק משפחה של חטוף, אני גם משפחה שכולה. באותו יום אחותי, אמא של עמית, ביקשה שנעשה כולנו את ליל הסדר יחד, כמו שאנחנו רגילים בכל שנה, כי זה מה שעמית היה רוצה. אז ציינו את ליל הסדר, השארנו כיסא ריק לאליה ובירכנו על כוס חמישית, למען החטופים. אין ברירה, נשאר רק להתמודד. פשוט מצפים ומקווים ומתפללים שיהיה טוב, וכשהוא יחזור בעזרת השם נתחיל לעכל ולחשוב. בינתיים רק ממשיכים קדימה. אחותי תומכת בי מאוד. אני מרגישה שהיא לא יכולה לשקוע עד הסוף באבל על עמית, כי אנחנו עדיין מחכים לאליה ונאבקים כדי שהוא יחזור. זה מעין מצב ביניים קשה”.

פתאום מטחים

עד השבעה באוקטובר חייה היו רגילים לחלוטין. היא אהבה לרקוד ולשמוח, עסקה במכירות של מוצרי סלולר ולמדה שיווק ברשתות חברתיות ב”בצפר”. אליה היה מפיק מסיבות מבוקש, ויחד הם יצאו להרבה מסיבות ופסטיבלים והיו מוכרים היטב בקהילת הבליינים הישראלית. אחרי השבעה באוקטובר החיים התהפכו. היא לא חזרה ללמוד או לעבוד, ומקדישה את כל זמנה להעלאת המודעות למצבם של החטופים ולפעילות לשחרורם. ”בכל בוקר מחדש אני קמה ומייד נכנסת למצב של עשייה. אני במלחמה להחזיר את אליה הביתה ויש לי לו”ז עמוס מאוד, כולל ראיונות בתקשורת ומשלחות לחו”ל מטעם המטה להחזרת החטופים. הייתי באמסטרדם, בלונדון, במדריד ובניו יורק יחד עם עוד משפחות. אני מנסה לשרוד, אבל האמת היא שאני בהכחשה. אפילו לא הצלחתי להתאבל כמו שצריך על האחיין שלי. אני מספרת את הסיפור הזה שוב ושוב, אבל אפילו לא מאמינה שזה הסיפור שלי. לא עיכלתי באמת את מה שקרה, ואולי אי אפשר לעכל”.

העדות של זיו מהאירוע עצמו בלתי נתפסת, קשה מאוד לשמיעה והלב מסרב להאמין. ”ארבעתנו היינו יחד במסיבה כל הערב, רקדנו, ופתאום התחילו מטחי טילים. הבנו שמשהו קורה, אז נכנסנו למכונית כדי לצאת מהמסיבה. כשהתחלנו לנסוע קיבלנו דיווח שיורים גם בכביש על מכוניות שנוסעות, אז עצרנו ונכנסנו למיגונית. בשלב הזה עדיין חשבנו שמדובר בפיגוע שרק אנחנו נקלענו אליו, שמדובר בשלושה־ארבעה מחבלים. עדיין לא קלטנו את ההיקף העצום של האירוע".

במיגונית, מספרת זיו, התחילה התקיפה. "נדחסנו פנימה, היו שם בערך שלושים אנשים והמחבלים ירו וגם זרקו הרבה רימונים. ראיתי שאליה נפגע ברגל, כי בשלב הזה הוא עוד היה לידי והחזקנו ידיים. ואז היה רגע שבו כולם נפלו זה על זה ואני פשוט נקברתי בין 19 גופות. שכבתי שם, מעוכה מתחת לאנשים, יכול להיות שהייתי מעולפת. חלק מהאיברים שלי ‘נרדמו’ ואין לי מושג כמה זמן עבר, לא ידעתי אם אני חיה או מתה, חשבתי שאולי ככה מרגישים כשמתים”.

היא התעוררה אחרי כמה שעות כששמעה לחישות של חמישה אנשים ששרדו בתוך המיגונית, חלקם פצועי ירי. ”לא ידעתי כמה זמן הייתי מעולפת, אבל כשהתעוררתי עדיין היו קולות של ירי בחוץ, גם מהצד שלנו וגם מהצד שלהם. בשטח עדיין הסתובבו טנדרים ושמענו מוזיקה ודיבורים בערבית. אף אחד לא נכנס לחלץ אותנו. לא צעקנו לעזרה כי הבנו שהם עדיין בחוץ, ופשוט חיכינו שמישהו יציל אותנו או שיבואו להרוג אותנו. את שוכבת שם ופשוט מחכה למוות, ורק מקווה שזה לא יכאב. בסופו של דבר אני ניצלתי כי שכבתי מתחת לכל הגופות שפשוט הגנו עליי. שרדתי יחד עם עוד חמישה אנשים, כל השאר נרצחו. חילצו אותנו אחרי שש שעות”.

מי חילץ אתכם?

”לא הצבא חילץ אותנו אלא אזרח, אבא שהגיע לחפש את הבן שלו. הוא פשוט נכנס לתוך המיגונית והתחיל לחפש אותו. את הבן שלו הוא לא מצא, אבל הוא מצא אותנו, את כל השישה שהיו בחיים, קבורים מתחת לכל הגופות. חלק נפצעו ודיממו, וכולנו היינו פצועים בנפש. הוא פינה אותנו לבית החולים סורוקה, ורק שם התחלתי לקלוט מה בעצם קורה. זה היה הלם מוחלט”.

את זוכרת את הרגע שבו אליה נחטף?

”בתוך האירוע עצמו את לא באמת מבינה שום דבר. היו הרבה רימונים, חלק התפוצצו בתוך המיגונית וחלק בחוץ. ובתוך כל הבלגן, כשהיו צעקות והרבה עשן בפנים, המחבלים נכנסו וירו כדי לוודא הריגה, ובתוך כל זה גם חטפו שלושה – את אליה, את אלון אהל ואת הרש גולדברג פולין. לא ראיתי את זה קורה, בשלב הזה כבר הייתי מתחת לגופות. רק כשהתעוררתי חיפשתי את אליה ולא ראיתי אותו. ואז ראיתי את האחיין שלי ואת החברה שלו בין הגופות. לא קלטתי, לא רציתי לקלוט שהם בעצם מתים. ניסיתי להעיר אותם, אבל לא הצלחתי. מישהו מהניצולים אמר פתאום, ‘אתם קולטים שהמחבלים נכנסו ולקחו מפה אנשים?’ רק אז הבנתי. אליה הופיע בסרטון הראשון שהם פרסמו מתוך עזה בתשע וארבעים בבוקר, פצוע ברגל, במקום שנראה כמו בית חולים. הוא נראה מבועת”.

העיקר שיחזור

את הדרך לבית החולים היא זוכרת כהלם מוחלט. ”בכלל לא האמנתי שאני בחיים, ראינו כאוס מטורף בדרך וגם כשהגענו לסורוקה. רק שם הבנו את גודל האירוע, מאות רבות של חיילים ואזרחים עם כל מיני פציעות שאי אפשר אפילו לדמיין. במיגונית חשבנו שירו רק עלינו, שזה משהו נקודתי. ופתאום בדרך ובבית החולים את קולטת את סדר הגודל העצום של האירוע”.

ואז את בעצם נאלצת לחזור הביתה ולספר לאחותך שהבן שלה, עמית, איננו.

”הגעתי הביתה בערב של אותו יום ארוך בלי אליה, בלי עמית ובלי קארין. לבד, רק אני. זה נורא ובלתי נתפס לצאת ארבעה ולחזור אחת. לא אמרתי לאחותי שהבן שלה נהרג, לא הרגשתי שיש לי זכות לקבוע בוודאות מוות של אנשים. עדיין נאחזנו בתקווה שהם רק נורו ונפצעו, ומישהו בא אחר כך וחילץ אותם והם בסדר. רק אחרי שבעה ימים של המתנה קיבלנו הודעה רשמית מהצבא שמצאו את הגופות שלהם ושהם אינם”.

מדי פעם מתפרסם סרטון של אחד החטופים, למשל במקרה של הרש גולדברג פולין, שנחטף יחד עם אליה מהמיגונית באותו מקום. זה נותן תקווה? איך את מתמודדת עם כל רסיסי המידע?

”הכול קשה ומציף, כמובן, אבל לצערי נוכחנו לדעת שדווקא כשיוצא סרטון, יש משהו רע שמתפרסם אחר כך. אז אני מעדיפה לא לקבל סרטון של אליה, זה לא משהו שכיף לקבל. אני פשוט רוצה לראות אותו חוזר בריא ושלם. הפסקתי גם לקרוא ולעקוב אחר החדשות, כל המידע הזה לא באמת מועיל. כבר בעסקה הראשונה, כשהבנתי שאליה לא ברשימה כי הוא גבר צעיר ושחררו רק ילדים, אימהות ונשים מבוגרות, ניסיתי להפסיק עם זה. אני לא כל כך מבינה את החלוקה הזו לקטגוריות. גם אליה הוא ילד, הוא הבן של אמא שלו ויש לו משפחה שמחכה. שלא לדבר על זה שהוא גם פצוע ברגל ואין לדעת מה מצבו, אם הוא קיבל טיפול ראוי, אם יש רגל בכלל. אני אקבל אותו בכל מצב, כמובן, גם בלי רגל, העיקר שיחזור. אליה גם חולה אפילפסיה וזאת מחלה מסכנת חיים. אחרי כל כך הרבה ימים בעזה, ברור שאף אחד שם לא במצב טוב. אי אפשר בכלל לדרג את זה. כולם חייבים לחזור וכמה שיותר מהר”.

את מדברת עם אליה בראש? שולחת לו מסרים?

”אני מתקשרת איתו כל הזמן, ולא רק אני. כל המשפחה והחברים. אנחנו שולחים לו מסרים של אהבה ושל אנרגיות טובות. לא מזמן הגיע תאריך יום ההולדת שלו וישבנו ביחד, כל החברים והמשפחה, ציינו את יום ההולדת והתפללנו וכיוונו אליו מסרים של חיזוק. זה מה שנשאר לי, להיאחז ברוחניות, כי אני מרגישה שלא נשאר שום דבר חוץ מזה. על מי אני אסמוך? על מי שלא בא להציל אותי בתוך המיגונית? עליו אני אסמוך שיחזיר לי את אליה? אני לא סומכת על זה, אני סומכת רק על אלוהים, על התפילות שמחזקות את אליה”.

השם אוהב אותך

ומתוך כל הזוועות הללו, גם האמונה שלה עברה טלטלה גדולה והעמיקה. ”כשהייתי במיגונית, באותו שלב שבו לא ידעתי אם אני מתה או חיה, היה איזה רגע שהתעוררתי והתחלתי לזוז וקלטתי איפה אני. היו לי תיק, מפתחות למכונית וטלפון שכנראה החזקתי חזק מאוד כי היד שלי ננעלה סביבו. וכשהרמתי את הראש בין הגופות ופקחתי את העיניים, הדבר הראשון שראיתי היה מדבקה עם המילים ‘השם אוהב אותך’ שאישה ברסלבית חמודה נתנה לי ברחוב כמה ימים קודם לכן והדבקתי לכיסוי הטלפון. אלה היו המילים הראשונות שראיתי, ‘השם אוהב אותך’. אני כל הזמן מספרת על זה. גם לפני התקיפה היה רגע כזה שהיינו בתוך המיגונית, ירו עלינו בלי הפסקה וכולם צעקו ‘שמע ישראל’. רואים את זה באחד הסרטונים שהופצו. אני זוכרת שעם הקריאה הזו שקעתי ונרדמתי כשהגופות נופלות עליי. אמרתי שוב ושוב, ‘שמע ישראל, שמע ישראל’, ופשוט חיכיתי לספוג ירייה. מאז, זה הדבר היחיד שאני נאחזת בו. אני מרגישה שזה נותן לי כוחות בתקופה הזו. יש אנשים ששואלים אותי 'איך לא איבדת את האמונה אחרי השבעה באוקטובר? איפה היה אלוהים כשכל זה קרה?’, אבל אני ראיתי את אלוהים. מבחינתי, אותי הוא הציל. נכון שיש כאלה שהוא לא הציל, ביניהם האחיין שלי עמית ובת זוגו והמון חברי נפש שלנו, אנשים שהכרנו שנים. אבל אלה כנראה חשבונות שמיים שאנחנו לא מבינים. למרות כל הזוועות, יש הרבה סיפורים על ניסים שקרו. אם הייתי בתוך המיגונית הסגורה וחטפנו רימונים וירי אר.פי.ג’י, ובתוך כל זה אני עדיין בחיים – כנראה הייתי צריכה להישאר בחיים. איך אני יכולה לאבד את האמונה אם הוא נתן לי את החיים? אני מרגישה שנשארתי כאן כי כנראה לא סיימתי את מה שהייתי צריכה לסיים בעולם. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם באותו יום הייתה אובדת לי האמונה, לא יודעת איך הייתי מחזיקה מעמד בימים האלה. אומנם אבדה לי האמונה במי שהיו אמורים להציל אותי, וזה שבר גדול, אבל לא באלוהים. אם אני ניצלתי כנגד כל הסיכויים, למרות כל מה שהיה שם, זה לגמרי נס. ואם קרה נס כזה, אז צריך נס מספיק גדול כדי שאליה יחזור משם בריא בגוף ובנפש. גם אם עכשיו יהיה מבצע צה”לי או עסקה, זה עדיין יהיה בגדר נס”.

עם מי את בקשר מהאנשים שהיו שם?

”פגשתי את איתי רגב ששוחרר בעסקה הראשונה יחד עם אחותו, והוא סיפר על ההתעללויות שעבר שם. הוא אדם חזק מאוד מבחינה נפשית ויכול לדבר ולספר על זה, לא כולם כאלה. יש הרבה חברים שהיו בנובה, אבל לא מסוגלים לדבר על מה שקרה כי קשה להם אפילו להיזכר בזה. איבדנו כקהילה הרבה מאוד חברים. כשאנחנו נפגשים קשה לי מאוד לראות את כולם יחד, כי חסרונם של אלה שלא כאן בולט הרבה יותר. החוסר של אליה זועק לשמיים, וגם של החבר הכי טוב שלו, יונתן חי אזולאי, שנרצח. שניהם היו מרכז העניינים, הרוח החיה, זה בלתי נתפס לראות את הקהילה בלעדיהם”.

חשבת בהתחלה שזה ייקח כל כך הרבה זמן?

”בחיים לא. לא חשבתי לרגע שנצטרך לחכות כל כך הרבה. בהתחלה אפילו לא הלכתי למטה להחזרת החטופים מתוך מחשבה שעוד שנייה זה ממילא נגמר. מתברר שזה לא נגמר. מי היה מאמין שהם יהיו שם כל כך הרבה זמן? אנחנו יושבות כאן ומדברות, השמש זורחת, המכוניות נוסעות והחיים לכאורה ממשיכים, אבל אליה נמצא שעה וחצי מכאן ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להחזיר אותו. אצל משפחות החטופים הכול בהקפאה, כל יום הוא אותו יום, פשוט יום אחד ארוך מאז השבעה באוקטובר”.

תבואו גם

השיחה המתגלגלת מגיעה כל פעם לשיאים חדשים של תיאורים קשים ורגעי זוועה, שלא את כולם ניתן לפרט מעל דפי המגזין. בין שיחות הטלפון שלנו למפגש של זיו ושלי מוסיפות להתקיים הפגנות לשחרור החטופים, דיבורים מתמשכים ועוד דיבורים על עסקה, רסיסי מידע והרבה חוסר ודאות.

”חשוב לי להעביר למנהיגים שלנו”, היא אומרת לאחר שהיא עוברת על המבזקים בנייד, ”שיזכרו טוב־טוב שזה יכול היה להיות הילד שלהם. שזה לא פגע רק באוכלוסייה מסוימת או באזור מסוים, זה פגע באנשים מכל הארץ, וזה בקלות היה יכול להגיע אליהם הביתה. אם לא הייתה מתקיימת מסיבת הנובה, הם היו יכולים בקלות להגיע גם למרכז הארץ. הם פשוט התנהגו כמו חיות צמאות דם, כי הם ראו את הכמויות של האנשים והבינו כמה דם יכול להישפך במסיבה, אז כבר לא היה להם צורך להתקדם הלאה לתוך הארץ. אם לא הייתה המסיבה, הם היו נכנסים לעומק הארץ. הרי מצאו אצלם מפות של כבישים במרכז. לצערי, אנשים מרגישים שזה רחוק מהם, לא נוגע אליהם, שזה אירוע חד פעמי שהיה ונגמר. הרי כשרצו להפיל ראש ממשלה ידעו להשבית את המשק ואת שדה התעופה בגלל המחאה. אני לא רואה את זה קורה עכשיו. זה לא מספיק חשוב?

לצערי אני באמת מאמינה שזה יכול לחזור על עצמו. אם לא מחזירים את החטופים, כל משפחה במדינה צריכה להבין שיום יבוא וזה יכול לקרות גם אצלה בבית. זה יכול לקרות שוב, וזה לצערי יקרה שוב, כי אין הרתעה. ואם לא מחזירים אותם עכשיו, זה אומר שחס וחלילה לא יילחמו להחזיר גם חטופים אחרים. המנהיגים שלנו צריכים לעשות הכול, באמת הכול, כדי להחזיר את האנשים האלו כמה שיותר מהר בחיים”.

את כועסת.

”כן, אבל זה לא הזמן להתעסק בביקורת. אם נתחיל להתעסק במלחמות פנימיות לא תישאר לנו אנרגיה להישרדות ולמאבק. אומנם אף אחד לא בא להציל אותי, הפקירו אותי באותו יום וממשיכים להפקיר אותי עכשיו ומבחינתי יש לי את כל הסיבות שבעולם לכעוס על הכול, אבל אני משתדלת להתרכז בעשייה כמה שאפשר. עוד דבר שמכעיס אותי זה כשמנסים להדביק למטה החטופים ולמאבק למען החטופים מניעים פוליטיים. אני עצמי הצבעתי ביבי וכך גם כל המשפחה שלי, אין פה שום מקום לפוליטיקה, החטופים הם מכל גווני הקשת הפוליטית. אבל מה שמרגיז אותי זה שעכשיו כל תומכי ביבי מאשימים את מטה החטופים בכך שהוא מטה עם דעות פוליטיות שמאלניות. אני ימנית, אבל מודה שמי שבא לעזור לנו ולתת תמיכה למטה הם גורמים מהשמאל. ולכן אני אומרת לכל הימניים – אם חשוב לכם שזה לא יהיה מאבק פוליטי, אם חשוב לכם להיאבק יחד איתנו – תבואו גם, תעשו גם, תעזרו לנו להרים דברים. כי זה בכלל לא מאבק פוליטי, להחזיר את החטופים הביתה. לתמוך במשפחות חטופים ולהיות שם בשבילם זה מעבר לפוליטיקה, זה לא עניין של ימין ושמאל. מי שרוצה לעשות, – עושה”.

דתל”ש ומניח תפילין

לקראת תום המפגש שלנו היא בודקת אם היא ממשיכה מכאן לצור הדסה, לבית הוריו של אליה. ”סיגי, אמא של אליה, התכוונה לעשות הפרשת חלה, אבל אולי זה נדחה. הם אנשים דתיים, מאוד מאמינים. אמא שלו מאמינה שהוא לא סתם שם, שיש לו מסע לעבור שם, אולי כדי לחזק משהו או כדי להתחזק בעצמו, ואחר כך הוא יחזור הביתה. לא מזמן הייתי אצלם בהפרשת חלה והרבנית שהובילה את האירוע אמרה שהתפילה יכולה ממש לשנות את הגורל שלך, וכל כך התחברתי לזה. אליה הוא דתל”ש, ובאופן כללי היו המון דתל”שים במסיבה הזו ויש דתל”שים גם בין החטופים. אומנם אליה יצא בשאלה והוא לא שומר שבת, אבל הוא אדם מאמין מאוד. למרות כל הקעקועים וכל הפסטיבלים ברחבי העולם שנסענו אליהם, הוא עדיין מקפיד להניח תפילין כל יום, אפילו בפסטיבל. הוא נוהג לדבר עם אלוהים, ללכת להתבודד. אני יכולה להעיד על מיליון פעמים בתקופה האחרונה שבהן אליה אמר לי ‘תראי מה זה, אלוהים מנסה לרמוז לי משהו ואני עוד לא לוקח את הרמז שלו, אני לא יודע עדיין אם אני יכול להכיל את זה’. למשל, הוא היה מפיק מסיבות, והיו כמה מסיבות שהוא ארגן בשבתות שנפלו ונכשלו בצורה קיצונית. דברים בסגנון הזה. אמא שלו מאמינה שאולי זה עוד ניסיון כזה, והיא כל הזמן אומרת: ‘במטה אומרים להעלות מודעות, אז אני פועלת בדרך שלי – קוראת תהילים, עושה הפרשות חלה, עולה לברכת כהנים שאליה לא יכול לעשות אז עושים לו בכותל’. לפעמים אני חושבת שהוא בטוח חזר בתשובה בשבי. אני כמובן אזרום עם הכול, אין לי בעיה שיהיה דתי, אני רק מקווה שזה לא יהיה לא מוקצן מדי כי אין לי מושג איך אני אתמודד. אבל בטוח שמשהו שם התחזק, כי היו ניצוצות לפני”.

אנחנו נפרדות בחיבוק. זיו הולכת לדרכה ואני, על אף שניסיתי להגיע למפגש אסופה וחזקה – בכל זאת ריאיון – בשלב מסוים הסכר נפרץ והדמעות החלו לזלוג מעצמן.

”אני מקווה שכשניפגש בפעם הבאה זה יהיה בחתונה שלכם”, אני אומרת, מנסה בדרכי הצנועה לתת לה כוחות ותקווה.

היא מחייכת, ”כולם אומרים לנו את זה”.

”אז כנראה תצטרכו לעשות חתונה גדולה”, אני מחזירה חיוך.

”את יודעת, כשזה יקרה", היא משיבה, "לא יהיה עניין של מוזמנים או לא מוזמנים. כולם יבואו להיות איתנו”.