לתת רחם

בלב פתוח, ברגישות, בחמלה ורצון עז לנתינה – יותר ויותר נשים דתיות מחליטות לצאת למסע הפונדקאות ולהעניק חיים – למשפחה אחרת. איך הסביבה הדתית מגיבה לזה? איך זה לעבור הריון פונדקאות בזמן מלחמה? ומה מרגישים ברגע הפרידה מהתינוק?

פונדקאיות פותחות את הלב.

עוד שנה עברה, ושוב אנחנו מוצאות את עצמנו בהכנות לשנה החדשה ותקופת החגים. השנה ההכנות האלה מלוות אצלי בתחושה חזקה ששום דבר לא מובן מאליו. לשלוח את הילדים לגנים החדשים זה לא מובן מאליו. לעשות קניות לחג זה לא מובן מאליו. אולי זו המתנה היחידה שהמלחמה הזו נתנה אחרי שלקחה כל כך הרבה: התחושה החזקה שהחיים אינם מובנים מאליהם. ומה נשאר לנו מלבד לתת חיים, ולעשות טוב. והנה נשים שעושות את שני אלו ביחד: בשנים האחרונות הולכת ורווחת התופעה בה נשים לוקחות על עצמן את המשימה לעזור לזוגות שמתמודדים עם בעיות פוריות. זכיתי לשוחח עם כמה פונדקאיות ולשמוע מהן על התהליך, על החסד, ועל החוויה של להביא חיים לעולם – ואז לשחרר.

להפוך זוג למשפחה

״זה היה החלום שלי עוד כשהייתי נערה״, מספרת נועה טובי. היא בת 31, מתגוררת באלון שבות, ואמא לשלושה. לידת הפונדקאות שלה היתה לפני ארבעה חודשים. איך הגיבו בסביבה שלך כששמעו על הרעיון להיות פונדקאית? ״בהתחלה, כששיתפתי את בעלי הוא היה מופתע, אבל כשדיברתי איתו לעומק הוא הבין את המשמעות העצומה, ואמר לי: 'זה חלום שלך, אני איתך. אני פה לתמיכה'. שאר התגובות היו מגוונות: המשפחה של בעלי קיבלה את ההחלטה בהערצה. הוריי, לעומת זאת, הביעו דאגה: 'את בטוחה? זה סיכון, הריון זה נס, לא מובן מאליו לעבור אותו בשלום'״. טובי היתה הפונדקאית השניה באלון שבות, כך שכשנכנסה לתהליך אנשי הקהילה כבר הכירו את הנושא. ״כשבירכו אותי במזל טוב, אמרתי – 'תודה, אבל התינוק לא שלי'. האמירה הזאת הייתה חשובה גם להפרדה אצלי״. למרות זאת, טובי נתקלה גם בתגובות פחות חיוביות. ״תמיד יש כאלה שיבואו וישאלו – איך את מסוגלת למסור את התינוק? כמה כסף את מרוויחה מזה? אדם מהיישוב אמר לחברה שלי שלדעתו כל מה שמעורב בו כסף זה לא חסד. אני לא מתרגשת מזה. אני יודעת שעשיתי מעשה גדול, וזה מספיק לי. ״מישהי שאלה אותי: בעלך הסכים שתהיי עם האבא הביולוגי? הסברתי לה על הפריה חוץ גופית.. לכן רציתי להתראיין לכתבה: לעשות מה שאני יכולה כדי להעלות את המודעות ולהפריך מיתוסים, במיוחד כי נתקלתי בבורות. פונדקאות זה דבר כל כך משמעותי, הלוואי ועוד נשים ייחשפו לזה״. איך תיווכת את ההיריון לילדים? ״חשבנו על זה הרבה. החלטנו שקודם כל הם יכירו את הזוג כ״חברים של אבא ואמא״. אחרי אחד המפגשים הגדול שלי, שהיה אז בן שש, שאל אותי איך זה שאין להם ילדים. אמרתי לו שהיא רצתה לגדל ילד בבטן שלה, אבל אין לה את האיבר שצריך בשביל זה – היא עברה כריתת רחם. אמרתי לו שרק אישה אחרת תוכל לעזור להם, אם היא תגדל את התינוק שלהם בבטן שלה. שאלתי אותו: מה דעתך שאני אעשה את זה? הוא חשב לרגע ואמר לי: כן, אני רוצה שהם יהיו אבא ואמא. בואי נעזור להם״. לצד השמחה לעזור לזוג, תהליך הפונדקאות הביא איתו אתגרים רבים – לא רק גופניים. אחד מהם, משתפת טובי, היה הקשר עם האמא. ״מצד אחד הקשר היה מלא בהערכה, אהבה ופירגון, ומצד שני מורכב. היא הגיעה לתהליך עם שק על הגב של טיפולים, קשיים וטראומות. התהליך הזה מורכב נפשית: אני בקצה אחד, היא בקצה שני, והתינוק שלה ברחם שלי. אבל עם התקדמות ההיריון התקשורת שלנו הפכה ליותר ויותר קלה״. היה איזשהו גוף שנתמכת בו במהלך הדרך? ״לפי הצורך, לא באופן קבוע. הייתי בקשר עם עו״סית קלינית שהיתה בעצמה פונדקאית בעבר. זו היתה תמיכה משמעותית כי היא הבינה מה אני עוברת ומאוד עזרה לי. בנוסף, יש סל של טיפולים פיזיים – דיקור, עיסוי וכו׳, שגם בהם נעזרתי. אמרתי לבעלי בצחוק שזה ההיריון שבו הכי השקעתי בעצמי״. אלו תכונות אופי לדעתך נדרשות בשביל להיכנס לתהליך פונדקאות? ״חוזק נפשי ויכולת הפרדה. אי אפשר להיות מנותקת רגשית מהריון שיש לך ברחם, צריך לתת לו אהבה ואמפתיה, ומנגד צריך הפרדה שכלית מההתחלה – זה גדל בתוכי, אבל לא שלי. צריך יכולת להיקשר לעובר, אבל לא להיקשר אליו במובן האימהי. מאד דאגתי לו כל ההיריון, דאגתי שיהיה אהוב. אבל כל הזמן אמרתי לו: ההורים שלך מחכים לך, אני לא אמא שלך״. בכל שנה פונדקאות היא סיפור לא פשוט – אבל בעיקר שבשנה שעברה עלינו. ״המלחמה פרצה כשהייתי בסוף חודש שלישי, ממש בהתחלה״, מספרת טובי. ״זה היה הלם. ידעתי שאני צריכה להיות בהפרדה, לשמור על עצמי, להישאר רגועה ובטוחה, ולא להיות בסטרס כי זה עובר לעובר. ובעיקר, אם להיות כנה, חשבתי: איזה מזל שאני לא מגדלת את התינוק אחרי. איך אפשר לגדל ככה ניובורן בתקופה של מלחמה?״. מה את לוקחת איתך מהתהליך הזה הלאה? ״זו באמת החוויה הכי מטורפת שעברתי בחיים. גם עוד ארבעים שנה, כשאהיה סבתא, אני אסתכל על בעלי ואנחנו נדע שעשינו משהו גדול. הרגע המדהים הזה מיד אחרי הלידה, לראות אותם מחזיקים את הילד שלהם. האמא לקחה אותו לסקין טו סקין. האבא לידה, מחבק אותם, ואני רואה אותם ואומרת: זו התמונה שחלמתי עליה כל ההיריון. הם הפכו מזוג למשפחה, בזכותי. ״תמיד אני אומרת לעצמי: אם עשיתי את זה, אני יכולה לעשות כל דבר״.

רגע להיפרד

גם את אביה בלומהוף המלחמה תפסה בתחילת היריון הפונדקאות שלה. ״שבועיים לפני השביעי באוקטובר נקלטתי. כשהמלחמה התחילה אף אחד עדיין לא ידע שאני בהריון. הגרוש שלי התגייס למילואים, והייתי לבד עם הילדים״. בלומהוף בת 32, מתגוררת בשילה, אם לשניים, ועובדת כרכזת כוח אדם במתנ"ס בנימין. ״יש לי הריונות די קלים, בלי הקאות ובלי בחילות, מהבחינה הזאת הייתי בסדר״. למרות שתפקדה במלחמה כאם-יחידנית-הריונית, היא מתארת דווקא קושי אחר: הורי העוברית שהיתה אז בבטנה הם תושבי תל אביב, והיא גרה בשילה. המרחק והמלחמה הקשו עליהם לעבור את התהליך יחד: ״בהתחלה עברתי את כל הבדיקות לבד״. מאיפה הגיע הרעיון להיות פונדקאית? ״זה התחיל כשילדתי את הגדול שלי. אני לא יודעת איך, זה היה אז הרבה פחות מוכר, אבל שמעתי על הנושא וזה התיישב לי איפשהו באזור האחורי של הראש. אמרתי לבעלי שזה משהו שהייתי רוצה. זה היה לו מורכב, אז שמתי את זה בצד. כשהתגרשתי, לפני שנתיים, אמרתי לעצמי: רגע, היה לי חלום במגירה שאולי עכשיו אוכל להגשים״. מה היו התגובות מהסביבה? ״חששתי לשתף את ההורים שלי. אני גרושה, העובדה שאהיה פונדקאית עוצרת את המקום שלי בחיפוש זוגיות. המשפט הראשון של אמא שלי היה: אם הייתי יכולה היום, הייתי עושה את זה בעצמי. אבא שלי חשש – את גרושה, את גרה ביישוב דתי, צריך לפרסם את זה כדי שאנשים יבינו איך זה שאת בהיריון למרות הגירושין. האמירה הזו צבטה אותי, אבל גם הבנתי אותו״. כדי לתווך את התהליך לילדים, בלומהוף נעזרה בספר בשם ״מאגורו, באגורו וגורה-גורו״ שעוסק בפונדקאות. ״קראנו ושוב שוב את הספר יחד, וסיפרתי להם שיש לאמא חברה שלא יכולה להביא תינוק, הבטן שלה לא מאפשרת את זה. ולכן התינוק שלה ושל בעלה נמצאים בתוך הבטן שלי. ״ברגע שהם שמעו את זה הבן שלי הגדול קם, ואמר לי: מה, אצלך בבטן? מה, את בטוחה? ואמרתי כן, יש לי תינוקת בבטן, אני רק שומרת עליה, כשהיא תצא נביא אותה להורים שלה. הבת שלי נקרעה מצחוק ואחרי רגע בכתה. ׳לא, אני רוצה שתוציאי אותה, אני רוצה להיכנס בחזרה לתוך הבטן שלך׳. היא נלחמה על המקום שלה. בהמשך היא שאלה הרבה פעמים אם אפשר יהיה להשאיר אותה אצלנו, היא ממש נקשרה אליה״. בלומהוף מתארת קשר מיוחד שנרקם בין הבת שלה לבין האם הביולוגית של התינוקת. ״קבענו בגן משחקים. הילדים שלי מאוד ביישנים, וכשהגענו לשם קרה דבר ממש מוזר, הבת שלי ישר הלכה אל האם הביולוגית. היה שם חיבור שאני לא יכולה להסביר, אבל הבת שלי הרגישה אותו״. חיבור עם זוג ההורים הוא לא מובן מאליו. ״הם היו הזוג השני שפגשתי איתו״, מספרת בלומהוף. ״משהו לא התחבר לי עם הזוג הראשון. היה לי נורא קשה להגיד להם 'לא'. חשבתי: באתי להביא תינוק, מה זה משנה מי הם? אבל אמרתי לעצמי שבסוף זה גם תהליך שלי, זה חלום שלי, אני רוצה להקשיב לעצמי, באופן נפשי ופיזי. ״כשנפגשתי עם הזוג הזה מי ידעתי שאני רוצה אותם, למרות שהם שונים ממני. חשבתי שהקשר יסתיים סביב הלידה, אבל עד היום היא שולחת לי תמונה כל יומיים, שואלת מה שלומי, ואני שולחת לה מבצעים של פמפרס. זה כמו קשר משפחתי, גם אם לא ביולוגי. האנשים האלה הם חלק ממי שאני היום״. איזה חלק בתהליך היה מאתגר בשבילך?  ״בלידה מאד פחדתי מהניתוק. נכון, הכנתי את עצמי לזה כמעט שנתיים, ידעתי שהתינוקת יוצאת ממני והולכת להורים שלה. ובכל זאת, היה לי חשוב שיהיה לי רגע של פרידה. התקשיתי להגיד להורים שאני רוצה שהיא תהיה עליי לכמה דקות, שאוכל להיפרד. ידעתי שהם חיכו לה שש וחצי שנים. שוחחתי איתם ולאחר הבקשה שלי ציפיתי לשתיקה מעיקה, אבל האבא מיד אמר: ׳ברור, ברור, מה שאת צריכה, זה כל כך הגיוני׳. הרגשתי שהם נותנים לי לעבור את התהליך הכי בטוב. ״במהלך הלידה המיילדת אמרה לאמא להחליף לחלוק כדי שמיד אחרי הלידה יניחו את התינוקת עליה, והאמא ענתה – לא, סיכמנו שאחרי הלידה היא קודם תהיה עם אביה. זה ממש ריגש אותי שאפילו בתוך הלידה הם הצליחו לשים את עצמם בצד, ונתנו לי את סגירת המעגל הזאת. חשבתי שאצטרך הרבה זמן כדי להיפרד, אבל בסוף, אחרי כמה דקות הרגשתי שאני יכולה להגיד לאמא לקחת אותה. אמרתי לאמא שלי שעמדה לידי: זה מצחיק, אבל אני רואה את התינוקת על האמא ואני מבינה שהיא באמת לא שלי. הייתה לי תחושה חזקה שסיימתי את תפקידי. עכשיו זה התפקיד שלה״.

רשת תמיכה

ההיכרות מפה לאוזן עם נושא הפונדקאות היא זו שהכניסה לסיפור את נעמה קליין. ״לפני שגרנו בחריש גרנו ביישוב רבבה בשומרון. היתה שם בחורה שקראו לה נעמה קניג, מהחלוצות של הפונדקאיות הדתיות. נחשפתי לסיפור שלה, ומאז המחשבה כל הזמן היתה שם. ידעתי שאני אעשה את זה, רק הייתי צריכה את הטיימינג המדוייק״. הטיימינג הגיע לא מזמן, ולפני חמישה חודשים היא ילדה תאומות (!) לזוג שחיכה לילדים הרבה שנים. נעמה בת 34, נשואה, אם לארבעה, ועוסקת בהנהלת חשבונות. אה, וגם היא תאומה. בניגוד לטובי ולבלומהוף שנקלטו בהפקדה ראשונה, קליין מתארת תהליך מורכב יותר. ״נכנסתי להריון רק בהפקדה החמישית. יש גבול של שש הפקדות, לפעמים אין התאמה וזה לא קורה. הרופאים בIVF היו מאד סקפטיים, בהריון השלישי עברתי הפלה״. המתנה להריון היא תמיד לא קלה, אבל כשכל ניסיון כולל תהליך רפואי מורכב – מדובר בקושי רב. ״אני ובעלי חברים מכיתה י״א. לא חיכיתי לזוגיות, לא חיכיתי לילדים, התארים באו בקלות, ופתאום אני נמצאת בתהליך לא פשוט ולא קל". מאיפה שאבת כוח להתעקש על ההיריון גם אחרי ההפלה? ״היתה לי רשת ביטחון מאד חזקה. הילדים שלי, בעלי, המשפחה, החברות. כל המעגל הקרוב היה מאד שותף לתהליך. אני אחת שאוהבת לשתף ומאד פתוחה, זה נתן לי המון כוח״. אחרי תהליך של שנים, בסוף זה קרה. ״נכחנו בבדיקת דופק לתינוק ברביעי באוקטובר. שכבתי שם על המיטה, הרופא אמר שיש דופק, שיש תאומים. החזקתי את היד לאמא ופשוט בכינו בלי סוף״. שלושה ימים אחר כך פרצה המלחמה. איך זה היה לעבור הריון בתוך תקופת מלחמה?  ״זה היה נורא קשה. חיכינו לזה כל כך הרבה זמן, וכשזה סוף סוף הגיע הרגשתי שאין לי מקום לשמוח. היה פה אסון לאומי. כל תחילת ההיריון הרגשתי מאד לא טוב פיסית, והדברים התערבבו. מאוד פחדתי, רציתי לגונן על עצמי ועל התאומות. רציתי לשמור על בועה סביבי וסביבן, ידעתי שאני צריכה להישאר חזקה. להיות בתפקוד״. אחד הקשיים שאיתם התמודדה קליין היה הצורך להתכנס בבית ובהיריון במקום לעזור לקהילה. ״היו לי רגשות אשם מול החברות סביבי, שהבעלים שלהן היו במילואים והרגשתי שלא הייתי בשבילן כי לא הרגשתי טוב בעצמי. בקהילה שלי אני זאת שאחראית על וועדת יולדות, תמיד אני מבשלת להן, ודווקא בתקופה הזו פחות תפקדתי״. בשבוע 32 התאומות נולדו בלידה קיסרית. ״היום אני באופוריה. אני לא שוכחת את הקושי של התהליך – היה קשה מאד. אבל התוצאה שווה כל כך. לראות הורים שחיכו כל כך הרבה שנים מחזיקים תאומות בידיים, אין אושר גדול מזה״. האם היה גוף שנעזרת בו? ״אני נמצאת בקבוצה של ״ילדים באהבה מאיתנו״, יש שם הרבה פונדקאיות. אני חושבת שקבוצת התמיכה, והחיבור עם נשים שעברו אותו הדבר כמוני – היו מאוד משמעותיים״. היית ממליצה לחברה לעבור תהליך פונדקאות?  ״חברה טובה מהקהילה בדיוק סיפרה לי השבוע שהיא בהריון. אני לגמרי ממליצה. אני חושבת שזו מצווה גדולה. יש כל כך הרבה ביקוש, כל כך מעט היצע. כן חשוב שתהיה מערכת תמיכה. אני רואה נשים שמתיעצות ושואלות אם כדאי להיכנס לתהליך אם הילדים או הבעל לא לגמרי רוצים, ובמקרה כזה אני לא ממליצה. זה סיפור משפחתי, אם הבעל לא רוצה זה באמת קשה. ״קיבלתי מהפונדקאות כל כך הרבה. חוץ מזה שהפכתי זוג להורים, קיבלתי מתנות לעצמי, תובנות מהתהליך, כוחות פנימיים שלא ידעתי שקיימים בי שהולכים איתי לזוגיות שלי, לאמא שאני, לשאיפות שלי בחיים. קיבלתי הרבה יותר משנתתי״.

אור בתוך מראה שחורה

במהלך השיחות שלי עם הפונדקאיות איתן זכיתי לדבר, חזרה האמירה שבסופו של התהליך, כשרואים את התינוק ואת ההורים יחד, מבינים שהכל היה שווה. אבל מה קורה לפני שהסוף הטוב מגיע? יערה ביקשה להתראיין בשם בדוי, כיוון שילדיה טרם יודעים על תהליך הפונדקאות שהתחילה לפני כמה שנים. כשאנחנו משוחחות היא נמצאת בהמתנה להפקדה רביעית, אחרי ששלושת ההפקדות הקודמות נכשלו. היא מספרת לי על החיבור שנוצר בינם לבין הזוג שהם מנסים לעזור לו להפוך למשפחה. ״אין לי מילים להסביר את הקשר שנוצר מהשניה הראשונה שנפגשנו. הם רגישים ומדהימים, אני לא חושבת שיש זוג שמגיע להם יותר להיות הורים. היא כל כך אמא, ופשוט חסר לה ילד״. יערה מתארת את הקושי שחשה אחרי ההפקדה הראשונה שנכשלה. ״אני זוכרת שאחרי התוצאה השלילית הראשונה האמא אמרה לי משפט שלא ציפיתי לו בכלל: ׳נראה לי שהשלילי יותר קשה לך מלי. את יודעת מה זה חיובי, אני לא. את אופטימית, מקווה לטוב. אני באיזשהו מקום כבר לא יודעת מה זה אופטימיות. עד שפגשתי אותך לא חשבתי שזה יקרה לי׳״. אתם מנסים להיכנס להריון זמן רב, וזה לא קורה. מה נותן לך את הכוח להמשיך לנסות, כשזה לא הילד שלך? ״הכאב שלה. הכמיהה שלה. אין דבר שאני רוצה יותר מלהיות חלק מהמסע הזה להביא אותה להחזיק את התינוק שלה. כל עוד יש לי אפשרות, אני לא אפסיק לנסות״. אבל לא רק במהלך הכניסה להריון יש קשיים. לגילה אליאש, פונדקאית מאבנת, חשוב שתהיה שקיפות ונשים תדענה לאן הן נכנסות. ״במבט לאחור היה לי תהליך טוב: הגעתי מתוך רצון לעשות מעשה משמעותי בעולם, יצרתי קשר עמוק ומכבד עם ההורים המיועדים, הייתי מוגנת ובטוחה והתהליך הסתיים בהודיה ובתחושת חסד גדולה״, היא מספרת, ״אבל האתגר הרגשי במהלך הדרך היה עצום, וחשוב לי להשמיע את הקול הזה. שנשים יבינו במה זה כרוך ושזה לא יהפוך להיות עוד טרנד. הקושי הנפשי סביב מחויבות מוחלטת ומלאה למישהו אחר, ההשלכות על האינטימיות הזוגית, חוסר ההבנה של החברה למה שאני עוברת, הפחדים והחרדות על פגיעה בגוף, ועוד״. בפוסט שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה היא שיתפה בטקסט שכתבה תוך כדי ההיריון. הנה קטע מתוכו: ״אם יש רגע שאני מחכה לו כרגע, זה רגע הפרידה שלך ממני, רגע שבו נתנתק ואני אסיים את תפקידי בחייך ואוכל לחזור לגופי ולחיי. אולי ברגע הזה אצליח להרגיש את העוצמות של הדרך אותה אני עושה. אולי כשאראה אותך סוף-סוף מונח בזרועות אימך, אוכל להרפות ולאפשר לעצמי לנשום… כי עכשיו, בדרך לרגע הזה, קשה לי להרגיש את התחושות האלה. אני בעיקר עסוקה בלחפש מילים, כל כך הרבה מילים חסרות לי כדי לתווך לעצמי את מה שאני עוברת… זה מאוד בודד לחוות חוויה שאין לה מילים״. לפי מחקר שהתפרסם השנה בעיתון ״דה מרקר״, בעשור האחרון השתנה משמעותית הפרופיל של הפונדקאית הממוצעת. מנשים עם מעט השכלה ואמצעים שעושות זאת ממניע כלכלי, לנשים מכל גווני החברה, משכילות ומצליחות, שעושות זאת מטעמים אלטרואיסטיים או מסיבות של מסע אישי והעצמה. נראה שהתנועה הזו מתפשטת עוד ועוד, לצד המודעות למחירים שהתהליך גובה ולחשיבות של התמיכה והטיפול במסע ובדרך. חיים חדשים שבאים לעולם הם תמיד נס ופלא. בשנה מורכבת כמו זו שעברה עלינו, כמה חשוב להיזכר בהיאחזות הזו בחיים שעוד תוציא אותנו מאפילה לאורה. אסיים במילותיה של נעמה קליין: ״בקידוש של התאומות אמרתי שלפעמים כשאנחנו נמצאים בחושך מאד עמוק קשה לנו להבין למה זה, מה רוצים מאיתנו. כשאת נמצאת בתוך מראה שחורה, קשה לך להאמין שיום אחד יהיה אחרת. וצריך להיות באמונה חזקה שבסוף ייצא אור. קשה לנו לראות את זה עכשיו, עכשיו אנחנו נמצאים בתוך החושך. אבל בסוף יצאו מזה חיים״.