יתומים לגורלם

7המוות לא מבחין בין בני האדם, אבל מתברר שהמדינה דווקא כן. להבדיל ממשפחות חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, משפחות השכול האזרחי כמעט לא זוכות לסיוע והקצבה הזעומה שהן מקבלות עלולה להילקח אם ינסו לבנות את חייהן מחדש. משפחות השכול האזרחי מספרות על הקושי ומבקשות: "אל תשאירו אותנו לבד"

"לפני כמה חודשים דפקו לי בדלת. הדפיקה הקפיצה אותי, בכל זאת יש לי ניסיון מר עם דברים פתאומיים. בדלת עמדו שני גברים חסונים ורציניים. אחד שלף תג ממש כמו בסדרות אמריקאיות. 'אנחנו חוקרים של ביטוח לאומי', הוא הכריז. 'אוקיי, כולם בסדר, זה העיקר', חשבתי לעצמי, אבל הלב שלי נפל. ביצעתי איזו עבירה? אני? חננת על שומרת חוק, משלמת מיסים, מפחדת לחנות בכחול לבן שגלש לתוכו טיפת צבע אדום.  

'אנחנו פה בנוגע למצב המשפחתי שלך', אמר אחד הגברים. 'אני יודעת', לחשתי ובתוכי געשה שריפה צורבת. איתה געשו להבות של כעס ועצב, עלבון ותחושה קשה, עמוקה וכואבת מאוד של… השפלה. הם היו מנומסים, הם היו נעימים, ובכל זאת הם היו שם מסיבה אחת. כי אני, אלמנה צעירה, העזתי לנסות…לחיות. מבחינת המדינה, מתברר, אם את נמצאת בקשר זוגי אחר זה אומר שהכול הסתדר. מת אחד – בא אחר, קסם! את כבר לא אלמנה. אז מה אם את בוכה בלילות ומנסה לגדל יתומים, לקחת אותם ואת עצמך לטיפולים רגשיים, לבנות להם חיים?". 

את המילים האלו כתבה מעיין זוסמן (41) בפוסט שפורסם ב־10 ביולי 2025. לפני כשש שנים היא איבדה את בעלה, ד"ר אורן זוסמן, שנפטר במפתיע מדום לב והוא רק בן 37. זוסמן נשארה לבדה עם שני בנים בני ארבע ושש ותינוקת בת עשרה חודשים. לפני כמה חודשים, כאמור, דפקו על דלתה נציגי הביטוח הלאומי והודיעו לה כי בשל העובדה שהיא נמצאת בזוגיות חדשה היא כבר לא זכאית לקבל קצבה.  

"בישראל של 2025 כשאלמנות צעירות שאינן 'שייכות' למשרד הביטחון נכנסות לקשר זוגי, עם או בלי נישואין, הקצבה הזעומה שלהן שעומדת על 2,300-1,800 שקלים בחודש – נשללת", כתבה זוסמן. "אלמנות של משרד הביטחון, לעומת זאת, יכולות להתחתן עשרים פעם ברבנות מבלי לחשוש לרגע משלילת הקצבה שלהן, הגדולה הרבה יותר מזו של אלמנות 'רגילות'. במשרד הביטחון הפסיקו כבר לפני חמש־עשרה שנה לשלול קצבאות מאלמנות שנכנסות לזוגיות נוספת, אבל מבחינת הביטוח הלאומי אין כל שינוי".   

אילו תגובות קיבלת בעקבות פרסום הפוסט? 

"הפוסט הגיע לסטטוסים מצייצים ולצד הרבה תגובות אוהבות היו גם כמה תגובות לא נעימות", מספרת זוסמן. ".אמרו לי שלאלמנות צה"ל מגיע הכול ושאין מקום להשוואה. ברור שמגיע להן הכול, אין שום ספק, אבל למה לזנוח אלמנות שאינן של משרד הביטחון? היו בודדים שכתבו שאורן היה יכול לעשות ביטוח חיים, אבל רוב האנשים הצעירים והבריאים לא מדמיינים מצב שבו יחלו או ימותו בגיל צעיר. לחלקם, כמו להרבה רופאים צעירים במקרה שלנו, אין בכלל עדיין את האמצעים הכלכליים כדי להפריש כסף לביטוח חיים. בנוסף, גם הסכומים שבדרך כלל מקבלים דרך אותם ביטוחים לא באמת מחליפים משכורת נוספת בבית". 

מבחינת המערכת, במה שונה אלמנה אזרחית מאלמנת צה"ל או פעולות איבה? 

"אלמנות צה"ל ואירועי איבה שייכות למשרד הביטחון ואילו אלמנות אזרחיות שייכות לביטוח הלאומי. מעבר לסכומי הקצבאות שגדולים פי כמה, אין שום מערך תמיכה נפשי לאלמנות וליתומים במסגרת השכול האזרחי. כשהילדים שלי התייתמו בטרגדיה איומה הייתי מוקפת באנשים הנכונים, מודעת לחשיבות של טיפול נפשי והצלחתי איכשהו להיאבק כדי לממן את זה, אחרת הילדים שלי לא היו מקבלים כלום. שום תמיכה נפשית. כשאימא טרייה ניגשת לסניף טיפת חלב האחות מבקשת ממנה למלא שאלון כדי לבדוק אם היא בדיכאון אחרי לידה. כאן התרחש אירוע טראומטי אלפי מונים ואין שום עובדת סוציאלית שמגיעה. לעומת זאת, אלמנות של משרד הביטחון מקבלות סבסוד מלא לכל הטיפולים הרגשיים שנדרשים למשפחה, אז לפחות לזה הן לא צריכות לדאוג. המערכת דואגת ליתומי צה"ל וזה דבר נכון ונפלא, אבל צריך להבין שההתמודדות של היתום שלי זהה, והשאיפה שלנו כחברה היא לאפשר גם לו לגדול ולהיות אדם תפקודי ותורם".  

נושא טעון  

בדצמבר 2024, בעקבות פנייתם של אלמני ואלמנות חרבות ברזל, פורסם כי שר הפנים משה ארבל מתכוון לקדם חוק שבמסגרתו יצוין בתעודת הזהות הסטטוס "אלמן/ת מערכות ישראל" או "אלמן/ת פעולות איבה" במקום "אלמן/ה". בעקבות אותה ידיעה כתבה זוסמן ברשתות החברתיות תגובה שעוררה סערה:  

"אין לי (!) ולו טענה אחת כלפי אלמנות צה"ל. רק את מלוא החמלה והכאב. אגורה ממה שהן מקבלות לא צריכה להילקח… יש לי טענות על הפער הבלתי נתפס בין אובדנים. על פער בהכרה בכאב ואי לכך ביכולת שיקום של ילד שלא יראה את אבוש האהוב ושלא משנה לו אם הוא נהרג בתאונת דרכים בשטחים או בכביש 6… ועכשיו גם ידאגו שיהיה הדבר מגובה במעמדות בספח". 

למה, לדעתך הפריע לאנשים שהזכרת את אלמנות צה"ל? 

"כי השיח הזה מאוד בעייתי וטעון, אלמנות צה"ל הן בגדר פרה קדושה. המאבק שלנו הוא נפרד ולא קשור למה שאלמנות צה"ל מקבלות, אבל אנחנו לא חיים בוואקום ולעיתים ההשוואה הזו בלתי נמנעת. כאזרחית אני גאה מאוד בתמיכה שהמדינה מעניקה לאלמנות ויתומי צה"ל, אני חושבת שזה בין הדברים הבודדים שהמדינה עושה נכון ויפה בתוך מצב מזעזע ונורא, אבל אנשים לא מודעים לשוני בהתייחסות של המערכת. , אלמנים אזרחיים כמהים  אפילו לעשירית מהקצבה של אלמני ואלמנות צה"ל, גם הם צריכים לדאוג לשיקום של ילד פוסט טראומטי שמתמודד עם אבל ואובדן. יתומים אזרחיים מקבלים קצבה שמסתכמת בכמה מאות בודדות של שקלים עד גיל 18, לעומת יתומי צה"ל שמקבלים אלפים רבים עד גיל 40".  

למה בכלל התפתח ההבדל הזה? 

"לדעתי זה נובע מתחושת אחריות של המדינה. כשלוחם יוצא לקרב הוא יודע שאם יקרה לו משהו – המדינה תדאג למשפחה שלו, וזה מה שקורה. לעומת זאת, המדינה לא מרגישה שיש לה שום אחריות כלפינו. אין ספק שמשפחות של חללי צה"ל ופעולות איבה זכאיות למעטפת יוצאת דופן, וזה לא קשור לעובדה שגם אנחנו זכאים לתמיכה. המצב הנוכחי הוא שיש אלמנה סוג א' ואלמנה סוג ז', וזה לא רק במובן הכלכלי אלא גם בהתייחסות של החברה. ביום הזיכרון אמרו לבן שלי 'אבא שלך מת, אבל הוא סתם מת, נכון?'". 

המאבק לתיקון החוק ששלל את הקצבה לא נגע לכל האלמנות. מדוע? 

"כי אין שום דבר משותף. זה לגמרי סטטוס נפרד, בדיוק כמו הבקשה להגדרה שונה בתעודת הזהות. היחס שונה גם מצד גורמים שלא קשורים למדינה. בזמנו פניתי לכמה ארגונים ואנשים פרטיים שמארגנים פעילויות התנדבותיות למען משפחות של אלמנות ויתומי צה"ל וביקשתי מהם להכניס כמה משפחות שחוו שכול אזרחי, והם סירבו. לאלמנות צה"ל יש קבוצות תמיכה מטעם משרד הביטחון ולעומתם אלמנים ואלמנות 'רגילים' צריכים להקים קבוצות בעצמם. שואלים אלמנים אזרחיים למה הם לא יוצאים להיאבק עבור הזכויות שלהם והתשובה היא שהם פשוט בהישרדות, אין להם זמן או כסף לנהל מאבקים כי הם עובדים ומגדלים לבד ילדים קטנים. מה גם שהם לא מאמינים שלמישהו בכנסת אכפת".  

 מה לגבי הקהילה? איך היא מתייחסת לשכול אזרחי? 

"זה מאוד תלוי איפה את גרה ואיזה יחסים יש לך בתוך הקהילה. במקרה שלי, אפילו שאני מתל אביב שנתפס כמקום מנוכר וקר, גרנו בשכונה ממש קיבוצית באופי שלה. הייתי עטופה באוכל לילדים, המון דאגה, אכפתיות ועזרה וזה לא סטנדרטי. ובלי זה – אני לא יודעת איפה הייתי". 

"תסתדרו לבד" 

נעה פז (40) איבדה את בעלה ואבי ארבעת ילדה אליוס (אליעזר יוסף) למחלת הסרטן כשהוא רק בן 33. הוא נפטר כשבתו הקטנה הייתה בת שנה ושמונה חודשים. "בדיוק התחילה מגפת הקורונה", היא מספרת, "והשילוב של שניהם היה ממש נורא. אני אחות ולכן הייתי חייבת לעבוד והבת הגדולה שלי, שהייתה אז בת שמונה, נעדרה מבית הספר כמעט שנתיים. אף אחד מהמערכת החינוכית לא התעניין. היינו אבודים לגמרי".  

כדי לזכות בתמיכה ובסיוע מהביטוח הלאומי נדרשה פז למלא הר של מסמכים ולהתמודד עם מערכת בירוקרטית מתישה. "אחרי שנים של מאבק במחלה לא נשארו לי כוחות לעשות את כל הבירורים", היא אומרת. "ניסיתי לפנות לקופת החולים שלי עבור טיפול לילדים, אבל התור הכי קרוב הוא בעוד כמה חודשים. הייתי מותשת לגמרי. באותה תקופה הייתי חוזרת ממשמרת ערב ב־12 בלילה, הקטנה שלי הייתה בת שנתיים ולא ממש ישנה וכבר בחמש בבוקר הייתי ערה איתה". בשלב מסוים כתבה פז פוסט ובו סיפרה על קופת החולים שלה, שסירבה לתת לה החזרים על טיפולים לבתה. "הפוסט הפך ויראלי, ורק אז חזרו אליי מקופת החולים והסכימו לתת 'אישור חריג'. כאילו צריך אישור חריג כדי לתת טיפול רגשי לילדה שהתייתמה". 

לא קיבלת שום מענה סוציאלי? משהו מהרווחה? 

"לא. חמישה חודשים לאחר הפטירה פניתי לעובדת הסוציאלית במועצה והשארתי לה הודעה. היא חזרה אליי, והדבר הראשון שהיא אמרה היה שצריך לציין לפרוטוקול שאני זו שפניתי אליה ולא היא אליי. כנראה אסור להם ליצור קשר במקרה כזה. ביקשתי ממנה להסביר לי על הזכויות שלי, והיא אמרה 'תסתכלי באתר כל זכות, הכול מפורט שם'. הייתי בשוק. היא אמרה לי שאם המוות היה כתוצאה מרצח, התאבדות או תאונת דרכים, יש את עמותת 'אלה' שמסייעת למשפחות, אבל מכיוון שזה היה סרטן, אז זה לא רלוונטי. העליתי את האפשרות שאמלא טפסים לרווחה, אבל היא הזהירה אותי שיש לזה כל מיני השלכות ולא פירטה. אפילו את הטפסים היא אמרה לי לחפש באינטרנט ולהוריד לבד. הייתי על סף התפרקות והיא הייתה כל כך קרה אליי". 

גם מבחינה כלכלית נאלצה פז להתמודד לבדה עם ההשלכות של מעמדה החדש כאלמנה.  "המדינה נותנת קצבת שארים די נמוכה ונעזרתי בעיקר במשפחה ובחברים. ההנחה של המדינה היא שיש פנסיה אז הכול בסדר, אבל במקרה שלנו מדובר באדם צעיר שעבד כעצמאי והיה חולה, אז לא הספיק לעבוד הרבה וכמעט לא היו לו הפרשות לפנסיה. ביטוח המשכנתה היה רק עליי כי הוא היה מאובחן עם סרטן" 

לפני כשנתיים נעה התחתנה בשנית עם דוד, שהתאלמן מאשתו, ולפני כשנה הם הביאו לעולם ילד משותף. "אני לא יודעת אפילו איך להסביר מה דורש פרק ב' לאחר אובדן. אנחנו מגדלים ביחד שמונה ילדים, שבעה מהם יתומים, כל אחד ממשיך לממן את הילדים שלו ולכל זה מתווספות הוצאות משותפות. כשהתחתנו נשללה משנינו הקצבה וזו פשוט הזיה, תחושה שלמדינה אין עניין או רצון לשקם אנשים במצבנו. יצאנו למשימה לא פשוטה מתוך בחירה בחיים והתחושה הזו של 'תסתדרו איכשהו' קשה מאוד. כאילו המדינה מעדיפה שנישאר לבד". 

איפה הרגשת את הפער מול אלמנות צה"ל? 

"חצי שנה אחרי שהתאלמנתי פגשתי אלמנת טרור והיא סיפרה לי שבהתחלה היא חזרה לעבוד, אבל אחרי כמה זמן הבינה שהיא חייבת זמן לעצמה ולבית והפסיקה לעבוד למשך שנה. באותו רגע הבנתי שהיא ואני לא באותו מצב. לה יש אפשרות לא לעבוד במשך שנה, פריבילגיה שלא הייתה לי וגם לא תהיה. הלוואי שיכולתי לקחת פסק זמן מהעבודה אחרי שבעלי נפטר, אבל לא רק שלא יכולתי להרשות את זה לעצמי, הייתי חייבת לעבוד יותר. זו מלחמת הישרדות יומיומית". 

המלחמה שינתה משהו במציאות שלכם? 

"מערך ההתנדבויות למען נשות המילואימניקים הציף לי את תחושת הבדידות והלבד שגם ככה הייתה שם. הבנות שלי סיפרו שבבית ספר כל הזמן שאלו מי מהאבות נמצא במילואים, והבת שלי אמרה שאם אבא שלה היה בחיים הוא היה כל הזמן במילואים והיא לא מבינה למה לא מתייחסים גם אליה. אני לא רוצה שאני או הילדים נחיה בתחושה קורבנית ואבא שלהם בטח לא היה רוצה שהם יחיו ככה, אבל חסרה לנו ההכרה בכך שגם אנחנו חווינו אובדן. כשיצא הספר של הדסה בן ארי 'מה אתה יודע על געגוע' זה פגע לי בנקודה רגישה מאוד. גם אלמנות שאינן אלמנות מלחמה יודעות משהו על געגוע". 

מה היית רוצה שיקרה? 

"להיות עם אנשים שנמצאים במצב דומה. הרגשתי את זה גם בזמן המחלה וגם באלמנות. היה עוזר אם היו יותר קבוצות ועמותות שמארגנות מפגשים כאלה. גם תמיכה כלכלית הייתה יכולה לעזור המון, במיוחד בשנים הראשונות, כדי להצליח להתמקד בכל מה שדרוש כדי להתחיל לעמוד על הרגליים". 

הכתבה המלאה בגיליון כסלו, 347