הרופאה הטובה

ד"ר הדס מלדה־מצרי, הישראלית הראשונה ממוצא אתיופי ששירתה כרופאה בצה"ל, פועלת ללא ליאות לתיקון החברה בכלל, ולטובת בני העדה בפרט. מאז פרוץ המלחמה היא מתמרנת בין תפקידיה כרס"ן במילואים, כרופאה וכאמא לחמישה, ובמקביל ממשיכה לפעול גם בתחום החברתי לחיזוק הלכידות הלאומית. את הערכים, תחושת השליחות והשאיפה למצוינות ספגה מהוריה, שעלו ארצה חרף כל הקשיים

בבוקר השבעה באוקטובר שהתה ד"ר הדס מלדה־מצרי (39) עם בעלה וילדיה בביתם שבקיבוץ כרמים, ומכיוון שהיא ובני משפחתה דתיים – השאירה את הטלפון על רטט למקרי חירום, כפי שהיא נוהגת תמיד בשבתות ובחגים. "בשעה 6:30 הטלפון רטט ללא הפסקה. זו הייתה אחותי הבכורה מאשקלון שסיפרה בהיסטריה על התרעות צבע אדום והפגזות בלתי פוסקות בעיר. באותה שבת אחותי הצעירה התארחה אצלי עם בתה התינוקת, בזמן שבעלה ושני הילדים שלהם בילו בקמפינג בחוף הים הסמוך לחוף זיקים. המחבלים אומנם לא הגיעו לחוף הזה, אבל גיסי התקשה לברוח מהמקום בגלל האזעקות התכופות. כשהצליח לצאת לבסוף, נאלץ לנסוע דרך התופת והוא וילדיו נחשפו למראות כלי הרכב השרופים והגופות. כשהוא נכנס אלינו הביתה הפנים שלו היו מבוהלות והילדים היו מבועתים. היה ברור שעברה עליהם חוויה קשה".

כיוון שבמילואים היא רב סרן ומ"פ בפלוגת רפואת החירום (פלר"ח) והאיש שלה משרת כמ"פ חילוץ והצלה בפיקוד העורף, שניהם קיבלו הודעות מהצבא שעליהם להיות מוכנים לגיוס. "חששנו להשאיר את הילדים עם בייביסיטר בזמן כה מתוח, ובהתייעצות עם המפקדים שלנו הוחלט שבשלב זה בעלי נחוץ יותר, כי היה חשש שפגיעות טילים יביאו לקריסת מבנים ויהיה צורך בחילוץ נפגעים תחת ההריסות. כשהוא יצא לבסיס שלו במרכז הארץ, הייתי חרדה מאוד מעצם הנסיעה שלו".

על אף ההחלטה שהתקבלה, בדיוק כשהגיע בן זוגה לחנייה בבסיסו, התבקשה ד"ר מלדה־מצרי להגיע לצבא באופן דחוף. "בצבא אני עוסקת ברפואת חירום וטיפול בפצועים בעת הצורך, ולכן כשביקשו ממני להגיע, היה ברור שזה בעדיפות עליונה. הודעתי לבעלי שעליי לצאת, הוא הודיע למפקדים שלו ונהג כל הדרך חזרה הביתה. ארזתי תיק לזמן לא ידוע, לבשתי מדים וברגע שהוא הגיע יצאתי לדרך. עד היום כשאני לובשת מדים הבנות שלי נכנסות ללחץ. בכניסה לקיבוץ הבנתי שלא כדאי שאנהג כשאני לובשת מדים אז חזרתי לאחור, נכנסתי לשכנה וביקשתי ממנה צעיף להתכסות בו. נהגתי לכיוון בסיס חצרים דרך כביש 60, נסיעה שהייתה לקוחה מתסריט אימה – הייתי כמעט לבד על הכביש, טנקים ברחובות ואין נפש חיה, פשוט אפוקליפסה".

אמא במדים

אל הבסיס היא הגיעה בצהרי השבת, בשעה 15:00. שעות אחדות לאחר מכן כבר הגיע מסוק עם חיילים פצועים ממוצב גולני שנכבש באותו יום על ידי מחבלים. "במסוק לא היה צוות רפואי. טיפלתי בשלושה פצועים שפונו להמשך טיפול בבית החולים סורוקה, ונאלצתי לקבוע את מותם של שני החיילים האחרים. כשראיתי את הפנים שלהם הם נראו לי ילדים. כאמא לילדים שבעוד שנים ספורות יגיעו לצבא, זו הייתה חוויה קשה ומטלטלת".

כבר שמונה חודשים, מאז השבעה באוקטובר, היא מתמרנת בין הבית, משמרות המילואים )כשחלק  מהזמן גם האיש שלה מגויס) ,עבודתה כרופאת משפחה במשרת ניהול ולימודיה לתואר שני בניהול מערכות בריאות. במסגרת תפקידה במילואים הכשירה את אנשי המילואים למתן מענה מיידי לאירועי ספיגה ותקיפה של הבסיס ולטיפול בנפגעי טראומה. "המטרה שלנו היא להפיק לקחים מאירועי ה־7 באוקטובר, לבנות תוכניות כשירות ומוכנות לקראת תרחישים אפשריים ולוודא שהצוותים יהיו מוכנים על ידי אימונים שוטפים".

יונתן, האיש שלה, השתחרר בינתיים מהמילואים וחזר לעבודתו כאדריכל עצמאי ויועץ של לשכת התכנון המחוזית בקריית הממשלה. הם הורים לחמישה ילדים: תמר בת 13, הילל בן 11.5, נוגה בת 7.5, אביגיל בת 5.5 ויערה בת ארבע.

את לימודי הרפואה במסלול עתודה אקדמית היא למדה באוניברסיטת בן גוריון והייתה לרופאה הישראלית הראשונה ממוצא אתיופי בצה"ל. "שירַתי חמש שנים כרופאה בבסיס חצרים ולאחר מכן התנדבתי להמשיך לשרת בו במילואים", היא מספרת. עד פרוץ המלחמה עבדה כרופאת משפחה ומנהלת פיתוח סגל רפואי בקופת חולים כללית מחוז דרום בבאר שבע ובמקביל, כאמור, היא לומדת לתואר שני בניהול מערכות בריאות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, היא משתתפת בתוכנית ענבר בארגון מעוז המקדמת מנהיגות רפואית־חברתית מבוססת אמון, ומיועדת לדרג ניהולי בכיר של מערכת הבריאות.

איך נראה היום־יום שלך בתקופת שירות המילואים?

"בדרך כלל אני מפזרת את הילדים במוסדות החינוך ויוצאת למילואים. יש ימים שאני נשארת בבסיס עד שעות הערב המאוחרות ובתקופת אימונים אני נשארת לישון בבסיס, אבל במקביל אני משתדלת להחזיק בשאר התפקידים שלי, כי החיים ממשיכים. מדי פעם אני מגיעה למרפאה, ולפעמים מצליחה להגיע ללימודי התואר השני או מקדמת פרויקטים בתפקידי הניהולי בכללית".

שירות המילואים הנוכחי הביא עימו רגעים רבים שנחקקו בליבה. אחד מהם היה בפעימה הראשונה להחזרת החטופים, שעברה דרך בסיס חצרים. "אומנם לא פגשנו את החטופים מכיוון שהם הוטסו לבתי חולים שונים בארץ, אבל הציפייה העצומה שאפפה את כולם הורגשה היטב עבור כל מי שהיה חלק מהמערך הזה. פלוגת החירום הרפואית הייתה בכוננות כמעגל אבטחה נוסף, וחרדת הקודש לקראת המעמד הייתה בשיאה.

אני מאלה שהשירות בצה"ל מרגש אותם ומעורר בהם גאווה, במיוחד בימים אלה. אני מאמינה שזאת זכות לתרום למדינה", היא מחייכת ומספרת ששירות המילואים שלה אמור להסתיים בקרוב, אך לדבריה אם תיפתח חזית צפונית, תמשיך לשרת ככל שיידרש.

את אישה רבת פעלים, איך את מצליחה לשלב ביום־יום עבודה תובענית כל כך לצד משפחה ברוכת ילדים?

"יונתן הוא העוגן שלי. הוא נותן לי שקט נפשי, תומך ומפרגן, מעודד אותי להתפתח ולהתקדם ובלעדיו לא הייתי יכולה להגיע לאן שהגעתי. הרבה מההישגים שלי אני זוקפת לזכותו. הבית הוא אי של ביטחון ורוגע ושם אני מקבלת את החמצן שנותן לי כוח לפעול בחוץ. כשאני לא נמצאת מספיק בבית האיזון שלי נפגע, ואני מרגישה צורך לחזור הביתה ולהיטען מחדש. אני באה ממשפחה עם אחד־עשר ילדים וספגתי מאמא שלי את האהבה לילדים, שהם האור והמשמעות של חיי. העבודה מאוד חשובה לי, אבל המשפחה נמצאת תמיד בראש סדרי העדיפויות. אני מקפידה להיות אחר הצהריים עם הילדים בבית לפחות פעמיים בשבוע, ואז אני כל כולי אתם. הסטטוס שלי בוואטסאפ הוא 'לא זמינה בין 20:00-16:00'. הילדים שלי יודעים איפה אני נמצאת ומה אני עושה. אני הופכת אותם לשותפים לעשייה כדי שיעריכו את העבודה שלי. לשמחתי הם גאים בי מאוד. חשוב לי לתת להם מודל של אמא קרייריסטית בעלת שאיפות שגם פועלת לשינוי החברה והמציאות".

מגלות לגאולה

היא נולדה באתיופיה, וכשהייתה בת שלוש משפחתה יצאה למסע רגלי מפרך לסודן, הגיעה למחנה פליטים ושהתה בו במשך 11 חודשים עד שעלתה ארצה ב־1988, בשלהי "מבצע משה".

יש לך זיכרונות מהחיים באתיופיה ומהמסע הרגלי לסודן?

"אני הבת הרביעית ומכיוון שהייתי ילדה קטנה אני לא זוכרת הרבה. גרנו בכפר קטן ליד גונדר, אבא שלי היה פעיל מטעם המוסד להבאת יהודים מרחבי אתיופיה לסודן. במסגרת תפקידו הוא עשה את הדרך מאתיופיה לסודן, מרחק של 400 קילומטרים, ברגל. כך הלוך וחזור, בין עשר ל־12 פעמים. לאחר שנתפס על ידי השלטונות הוא ישב בכלא והמתין להוצאתו להורג, אבל עקב חילופי שלטון קיבל לבסוף חנינה. בשנת 2005 אבא שלי הוכר כאסיר ציון על ידי מדינת ישראל".

אמה יצאה לדרך בחשכת הלילה עם חמישה ילדים, הקטנה מביניהם בת חודשיים בלבד, כשלנגד עיניה עומד החלום להגיע לירושלים. "הלכנו ברגל מהכפר במשך שישה שבועות עד שהגענו לסודן. בגבול סודן נתפסנו וסיפרנו לחיילים הסודנים שברחנו מפני הרעב באתיופיה. הסתרנו את עובדת היותנו יהודים ושאנחנו בדרך לארץ ישראל. החיילים ריחמו עלינו והכניסו אותנו לסודן, אבל המבריח שלנו, תמורת בצע כסף, הלשין שאנחנו יהודים. הסודנים הפרידו בין הגברים לנשים והעבירו אותנו למחנה פליטים שתנאי המחיה בו היו קשים ביותר".

המזון המועט לא הספיק לכלכלת המשפחה, הם גרו באוהלים בצפיפות גדולה ללא תנאי היגיינה מינימליים ומלדה־מצרי, שסבלה מתת תזונה וממחלת עור שגרמה לפצעים בכל גופה ולנשירת שיער, חלתה במלריה ובחצבת ונשקפה סכנה לחייה.

"כעבור 11 חודשים חולצנו במבצע אווירי משותף לחיל האוויר הישראלי ולצבא ארה"ב. לקראת החילוץ הפגישו מחדש בין הגברים לנשים ואבא היה ביניהם. סוף סוף המשפחה שלנו התאחדה. הגענו לארץ במטוס לנמל התעופה לוד והזיכרון הראשון שלי הוא שאיש חיל האוויר עטף אותי במעיל הצבאי שלו. המשפחה שלי נסעה למרכז קליטה בערד, אבל אותי פינו משדה התעופה לבית החולים סורוקה כשאמא נמצאת לצידי".

בשל מצבה הבריאותי שהתה באשפוז במשך חודשיים, ובזכות הטיפול קיבלה החלטה משנת חיים. "לקראת סוף האשפוז אמרתי לאמא שכשאגדל אני רוצה להיות כמו האנשים בחלוקים הלבנים. כבר אז, בבית החולים נרקם החלום שלי להיות רופאה".

ממרכז הקליטה בערד עברה המשפחה לבאר שבע. מלדה־מצרי התחנכה במוסדות החינוך בעיר ולמדה באולפנה. לאחר מכן פנתה ללימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון המסונף לבית החולים סורוקה, שם גם התמחתה. סגירת מעגל נוספת  מבחינתה הייתה כששירתה בבסיס חיל האוויר בחצרים, שמילא תפקיד מרכזי בהעלאת יהודי אתיופיה. לימים, כשנישאה ליונתן, התברר שאביו היה אחד מאנשי המוסד שפעלו להבאת יהודי אתיופיה ארצה.

גדלת בשכונה עם ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה, במשפחה ברוכת ילדים שהתמודדה עם קשיי קליטה בארץ חדשה על כל המשתמע מכך. לא מובן מאליו שהצלחת להגיע להישגים מרשימים כל כך.

"ההורים שלי הגיעו ממדינת עולם שלישי ולכן אין להם השכלה פורמלית, אבל הם בעלי חוכמת חיים פשוטה ויכולת קריאה של המציאות, גם אם היא שונה מעולמם. הם הבינו מהר מאוד שהשכלה היא המפתח להצלחה ולאינטגרציה של הילדים שלהם בחברה הישראלית ועשו הכול על מנת שנלמד. כל האחים שלי שירתו בצבא ורכשו השכלה גבוהה. זה באמת סיפור הצלחה מדהים. אומנם גדלתי בבית דל מבחינה חומרית וכלכלית, אבל עשיר מאוד בערכים וברוח. חינכו אותנו לאהבת הארץ, להגנה על המולדת, והמסר היה שליהודים אין אף מקום אחר בעולם. גדלנו על ערכים של נתינה ועזרה הדדית. ההורים שלי תמיד פתחו את ביתם בפני אנשי הקהילה – בין אם היו אלה אנשים במצוקה, אנשים בודדים או ילדים שנשרו מבתי הספר. הם נתנו לי דוגמה אישית ואני משתדלת ללכת בדרכם".

שינוי מלמטה למעלה

לצד עבודתה כרופאה, מלדה־מצרי משקיעה חלק ניכר מזמנה בעשייה חברתית־ציבורית, ומסבירה שהדרייב שמניע אותה מקורו בחוויות אישיות שעברה. "כשאת משתייכת לאוכלוסיית מיעוט וחווה על בשרך את האפליה, מתפתחת בך רגישות לאוכלוסיות מיעוט אחרות ונושאים כמו אי־צדק ואי־שוויון הופכים להיות ערכים מרכזיים. מלבד זאת ההורים שלי לימדו אותי לא לעמוד מנגד כשמתרחשת עוולה ותמיד לשאוף לצדק ולעזור לאחר. כשהתחלתי ללמוד רפואה הבנתי שבעל כורחי יש לי תפקיד מנהיגותי ואני מהווה מודל לחיקוי עבור בני נוער מהקהילה שלי, שאין להם מודלים לחיקוי שיגרמו להם לחלום ולשאוף להגיע רחוק. בעשרים השנים האחרונות אני מעבירה הרצאות על הסיפור האישי שלי בפני בני נוער מקבוצות נחשלות ברחבי הארץ, נוטעת בהם חלומות וגורמת להם לרצות להגשים אותם".

ב־2017 היא הקימה את "הפורום לקידום בריאות יוצאי אתיופיה" שמתנדביו הם אנשי מקצוע בתחומי הבריאות המשתייכים לקהילה האתיופית, במטרה להשפיע על בריאותם של יוצאי אתיופיה, להביא לצמצום פערים בבריאות ולהנחיל ערכים של מעורבות ועשייה חברתית.

מדוע יש צורך בקידום בריאות בקרב יוצאי העדה? לדעתך עדיין קיימת אפליה?

"מערכת הבריאות בארץ סובלת באופן כללי מאי־שוויון בין מרכז לפריפריה ובין מגזרים ואוכלוסיות שונות. אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בפרט סובלת מפערי בריאות קשים שנובעים ממאפיינים הקשורים לתפיסות הבריאות של הקהילה ואורח חיים מערבי לצד אי־שוויון מובנה בתוך מערכת הבריאות. כל אלה גורמים לצריכה נמוכה של שירותי רפואה ומיצוי זכויות על ידם. חיכינו שהמערכת תעשה את השינוי ותצמצם את הפערים הללו בעצמה, אבל זה לא קרה באופן מספק. בעבר לא היו לנו אנשי רפואה מתוך הקהילה שיכלו להשפיע על המערכת ולקדם את בריאות הקהילה, אבל היום יש כבר רופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים ואנשי טיפול נוספים שהם יוצאי אתיופיה, וחשבתי שבהחלט הגיע הזמן שניקח אחריות ונחולל במו ידינו את השינוי מלמטה למעלה".

הפורום שהקימה מלדה־מצרי פועל בשלושה צירים מרכזיים: קידום בריאות ורפואה מונעת, קידום מחקר רפואי עדכני על בריאות יוצאי אתיופיה שיהווה בסיס לקבלת החלטות מדיניות בנוגע לבריאותם במשרד הבריאות ובמשרדי הממשלה, ושינוי מדיניות ממסדית מפלה כלפי יוצאי אתיופיה.

איך ומה אפשר לשנות, לדעתך?

"זיהינו חוסר אמון גדול מאוד של האוכלוסייה שלנו במערכת הבריאות, בדומה למוסדות מדינה נוספים כמו משטרה, מערכת החינוך ועוד. כשלא סומכים על המערכת לא צורכים את שירותי הרפואה שלה, וזה מה שגרם לפגיעה משמעותית בבריאות. המצב לא התחיל היום, שורשיו בפרשיות בריאות שקרו בעבר מול מערכת הבריאות בהקשר של יוצאי אתיופיה, כמו פרשת תרומות הדם )בין השנים 2017-1984 הונהגה בחשאי במד”א מדיניות לפיה הושמדו כמעט כל מנות הדם שנאספו מעולי אתיופיה וצאצאיהם, ל.מ(, פרשת אמצעי המניעה 'דפו־פרוברה' שניתן באופן גורף לנשים עולות מאתיופיה ללא הסכמה מדעת, הפרדת היולדות האתיופיות מיולדות ישראליות בבתי חולים וחיסוני השחפת בתינוקות שאחד מהוריהם יוצא אתיופיה. יש עוד הרבה עבודה שדורשת תיקון – אין כיום ייצוג הולם של אנשי בריאות יוצאי הקהילה בעמדות מפתח במערכת הבריאות, ובכדי לשנות תפיסות ופרקטיקות גזעניות או מפלות צריך שיהיו כאלה".

לדבריה, להובלת תהליכי שינויים מדיניים וחברתיים נדרשים מנהיגות, אומץ, עבודה קשה ועמידה מול גורמים בכירים במערכת. "אני באה כגורם חיצוני של פורום התנדבותי ורוצה לחולל שינוי לא פשוט שמציב מראה של התנהלות לקויה מול המערכת, אז ברור שיש התנגדויות. עם זאת, הקמתי את הפורום כמתמחה ברפואת משפחה ואני מצליחה להביא לשולחן אנשים בכירים במערכת הבריאות לדון בסוגייה בוערת עבור הקהילה שלי".

ליצור חברה מתוקנת

ב־2019 נבחרה על ידי מגזין "דה־מרקר" לאחת מ־20 הנשים שישנו את פני הרפואה הישראלית, והג'רוסלם פוסט בחר בה כאחת מ־50 היהודים המשפיעים בעולם. מלדה־מצרי מרגישה את כובד ההבטחה, ומודה שמוטלת עליה המשימה לנפץ לא מעט תקרות זכוכית עבור קהילת יוצאי אתיופיה. "כרופאה שהיא אישה ממוצא אתיופי ובעלת תפקיד שאינו בכיר במשרד הבריאות, אני צריכה לפרוץ את התדמית הסטיגמטית מול הבכירים במערכת ולהוכיח שאני מדברת ממקום מקצועי. לא פעם ניסו להוריד אותי למקום העדתי והגזעני ולא הסכמתי לכך. מהצד השני, לאורך השנים פגשתי במסגרת העבודה בפורום אנשים רבים שמבינים שאי אפשר לשמר החלטות מהעבר ושהחשיבה, כמו גם התפיסות, צריכות להשתנות. עלינו לתקן את המצב וליצור חברה מתוקנת יותר שכולם יחושו חלק ממנה. יש כיום במשרד הבריאות אנשים נהדרים בעלי רוח רעננה וראייה חברתית שמוכנים לקדם שינויים כאלה, וזה משמח אותי. לאחרונה יצאו הנחיות ליישום השינוי שעשינו בנוגע למתן חיסוני השחפת. בעבר החיסון נקבע בהתאם למוצא התינוק, דבר שיצר זיהוי על פי צבע עור וחיסון שלא לפי ההנחיות. מעכשיו החיסון יינתן לפי שהייה בארץ שיש בה סיכון גבוה להידבקות בשחפת. זו דוגמה אחת לשינוי מבורך שמשפיע באופן רוחבי לא רק על יוצאי אתיופיה, אלא לטובת הציבור כולו".

נוסף על פועלה בתחום הבריאות, מלדה־מצרי פעילה כבר למעלה משנה וחצי ב"הרבעון הרביעי", תנועה שמונה כ־110,000 חברים ופועלת להפחתת הקיטוב בחברה הישראלית, להגעה להסכמות רחבות ולשינוי השיח במערכת הפוליטית. יחד עם שותפה היא מנהלת את אזור דרום בתנועה.

"כשיושבים זה מול זה ומדברים, רואים שהמשותף בינינו רב על המפריד ושככל הנראה נסכים על 80% מהנושאים. את ה־20% הנותרים נצטרך לדעת לנהל כדי שנוכל לחיות יחד. לפעמים נצטרך לעשות ויתור כואב כדי שנוכל לקבל החלטות בהסכמה רחבה".

מתי נכנסת לעשייה הזאת?

"בתקופת הרפורמה. ראיתי איך החברה הישראלית שאני כל כך אוהבת מתפרקת. המחאות גרמו לשיח מפריד ומפלג שצבע את המציאות באופן שלא השאיר פתח לתקווה. הלכתי לסמינר של הרבעון הרביעי יחד עם כ־200 משתתפים מהחברה הישראלית לגווניה – מתנחלים, שמאלנים, ערבים, דרוזים וחרדים. כולם ישבו יחד, שוחחו ביניהם ועברו תהליך מדהים שבו הוסרו המחיצות המפרידות והתברר שהשוני לא גדול".

לאחרונה, היא מספרת, התקיים מפגש של הרבעון הרביעי עם מפקדים בכירים שיצאו מעזה לאחר כמה חודשי שירות, ודיווחו על תחושת אחדות ואמון בשטח ללא קשר לאמונות ולדעות של הלוחמים. "הם היו מוכנים להקריב את נפשם זה עבור זה, כשרגע קודם לכן כל אחד מהם היה בצד האחר של המחאה. אני חושבת שכולנו ראינו שאת האויבים מבחוץ לא עניינו הדעות או צבע העור שלנו. בתקופת משבר מתגלים כוחותינו האדירים, האחדות, הסולידריות ותחושת שותפות הגורל ועלינו לזכור לשמר זאת גם בימי שלום. בסופו של דבר כולנו רוצים לחיות בשלום במדינה, לחוש אליה שייכות ולמצוא בה את מקומנו".

בין עיסוקיה הציבוריים המרובים ובשעות הפנאי המועטות שלה, מלדה־מצרי אוהבת לטייל עם משפחתה בחיק הטבע ומקפידה על אימוני יוגה, פילאטיס ומדיטציה. "אני גם משתדלת להשקיע בקשרים חברתיים ובחיים הקהילתיים בקיבוץ ואוהבת לקרוא ספרים, בדרך כלל כמה במקביל. כרגע אני באמצע שני ספרים של הרב יונתן זקס: 'מוסריות' ו'לכבוד השוני', והביוגרפיה 'הסיפור שלי – מישל אובמה'".

איפה נראה אותך בעוד עשר שנים?

"אני מניחה שאמשיך לשלב רפואה וחברה, שני תחומים שבראייה שלי כרוכים זה בזה, שכן 90% מבריאותו של האדם מושפעים מגורמים סביבתיים כגון חינוך, השכלה ותעסוקה, ו־10% בלבד מושפעים מגנטיקה. כרגע 90% האלו לא נמצאים במוקד, ואני חולמת להעמיד אותם במרכז כדי שמערכת הבריאות תוכל להשפיע באמת על בריאות האוכלוסייה ואנחנו, הרופאים, נוכל לעסוק ברפואה מונעת, שהיא הרפואה המיטבית בעיניי".

יש סיכוי שנראה אותך נכנסת בעתיד לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות?

"אולי", היא עונה בחיוך. "אני לא שוללת אפשרות לשמש בתפקיד בכיר ומשפיע במערכת הבריאות, במטרה ליישם את התפיסות שאני מאמינה בהן".