משיבת נפש

היא פרצה את הדרך עבור נשים שביקשו להיבחן במבחני הרבנות, הייתה שותפה בהוצאת שו"ת הלכתי שנכתב על ידי נשים והפכה לאישה הראשונה בעולם שעומדת בראש ארגון רבני אורתודקסי, הרבנית שלומית פיאמנטה, ראש ארגון רבני בית הלל, לא נחה לרגע. היא פועלת לשיח מאחד בחברה, לא נרתעת מביקורת ומאמינה בדור החדש של תלמידות החכמים, שיביאו גאולה לעולם 

 אני תופסת אותה לשיחה בדרך למפגש בית מדרש של רבני בית הלל, שבו מתכנסים רבני ורבניות הארגון ללמוד יחד ולדון בעולמות שבין קודש לחול. הרבנית שלומית פיאמנטה מעבירה את השיחה מהנייד לרכב, מאחוריה אפשר לראות ארגזים עם עותקים של ספרי השו"ת ההלכתי שכתבה לנשים, שעושים את דרכם אל הקוראות הצעירות. מגן הראש של המושב מאחוריה עטוף בכיסוי מודפס, מתנה מילדיה, ועליו כתוב: "החיים הם כמו אימא: עייפים אבל סה"כ חביבים". אני שואלת אם התיאור הזה מדויק ואם ככה הם רואים אותה. 

"אני חושבת שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע", היא צוחקת. 

קול קשוב למציאות 

הרבנית שלומית פיאמנטה גרה במצפה נטופה. היא בת 46, נשואה ואם לארבעה, ואם תנהלו איתה שיחת חולין תפגשו דמות נעימה, קלילה ומאירת פנים. אם תשאלו אותה על סוגייה בהלכה, לעומת זאת, תגלו שאתן משוחחות עם אישה כבדת ראש בעלת עומק מחשבה, רהיטות ודבקות בדרך. פיאמנטה היא האישה הראשונה בעולם שעומדת בראש ארגון רבנים אורתודוקסי, "בית הלל", לומדת ומלמדת תורה, ומאחוריה שורה של אבני דרך משמעותיות כמו שותפות בתהליך פתיחת מבחני הרבנות לנשים, שותפות בכתיבת הספר "משיבות נפש", אחד מספרי ההלכה הראשונים שנכתבו על ידי נשים, ועשייה משמעותית שנולדה מתוך האהבה שלה לתורה וללימוד, שהתחילה כבר בגיל צעיר. 

"הגעתי לעולם לימוד התורה בגיל 18", היא מספרת, "הייתי במחזור השני בבית המדרש במגדל עוז וכמו הרבה דברים בחיים, גם לשם הגעתי קצת בטעות. בכיתה י"ב הייתה לי משיכה רוחנית, אבל לא חשבתי ברצינות על מדרשות – הן היו מאוד נדירות באותה תקופה. יום אחד היה לנו טיול שלא התחשק לי לצאת אליו וחיפשתי תירוץ לא לבוא, אז החלטתי שאני נוסעת לבדוק מדרשה במקום להצטרף לטיול". אותה התחמקות סימנה נקודה משמעותית על ציר הזמן שלה ופתחה פתח לעולם התורה.  

פיאמנטה למדה במדרשה לפני ואחרי הצבא והמשיכה ללמוד במסגרות נוספות, אך העיסוק בתורה לא היה התחנה הראשונה בדרך המקצועית שלה. היא למדה ועסקה בעבודה סוציאלית, שם הרגישה שזקוקים לה. "הייתה לי תחושה שלימוד התורה הוא פריווילגי", היא מודה, "מעין מגדל שן כזה, ושצריך להיות ולתרום דווקא במקומות השבורים, בצדדים הסדוקים של המציאות. הרגשתי שלשבת ללמוד תורה בבית מדרש זה קצת מנותק, אז למדתי עבודה סוציאלית ועבדתי עם נוער בסיכון". במהלך אותן שנים גם התחתנה וילדה, גילתה שקשה לתמוך במשפחה עם משכורת של עובדת סוציאלית והפכה למורה למתמטיקה. "מתמטיקה היא דבר כל כך רוחני", היא מסבירה כשאני מרימה גבה בתגובה לחיבור הלא צפוי. "זו השפה של הבריאה, העולם נברא במתמטיקה. זה אומר שהיא בעצם סוג של חיבור בינינו לבין ריבונו של עולם. היא מבטאת את רצון ה'". 

לאט לאט, "בצעדים קטנים ולא מכוונים", כלשונה, היא מצאה את דרכה בחזרה אל עולם התורה. "תמיד אהבתי ללמוד תורה, ומי שלומדת – בסוף מתחילה ללמד. התחלתי עם קבוצת דף יומי שלימדתי. נשים היו מגיעות אליי מוקדם בבוקר, לפני שהתחילו את היום". בהמשך הצטרפה לקבוצת לימוד הלכה לנשים של מדרשת עין הנצי"ב, ולבסוף הפכה לר"מית (רבנית מורה) במדרשה. "הכול היה לא מתוכנן ולא קוהרנטי", היא מסכמת בחיוך. היא הצטרפה כר"מית ל"בית הלל" כאחת הרבניות החברות וגם מילאה בו מספר תפקידים, ולפני כשלוש שנים נבחרה לעמוד בראשו. בית הלל, שהוקם לפני 13 שנה, הוא לא ארגון הרבנים היחיד שמרכז תחתיו מנהיגי קהילות ומובילים רוחניים, אך הוא הראשון שפתח את שעריו לרבנים ולרבניות יחד. 

"הארגון הוקם כדי להשמיע קול רבני שקשוב למציאות", אומרת הרבנית פיאמנטה, "יש לו נקודת מבט שמקבלת את המחלוקות ואת אי ההסכמות. לכן הוא נקרא בית הלל, על שם בית הלל שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם. ההקשבה למציאות היא הקו המנחה שלנו. זה כולל גם נקודת מבט פתוחה וחיובית כלפי העידן שלנו, כלפי הישראליוּת, הפמיניזם וכל רוחות הזמן".  

אז מה אתם בעצם עושים בארגון? 

"קודם כול, זו קהילה של רבנים ורבניות, מקום להשתייך אליו. יש בו הזדמנות לשוחח, להתלבט, לחלוק. זה מאוד משמעותי, וכפליים לרבניות, שאין להן אלטרנטיבה דומה בגופים אחרים". אפיק נוסף שהארגון פעיל בו הוא בית המדרש ההלכתי, שמטרתו עיסוק משותף בצורה ובהלכה, שמתגלגל אל הוצאת פסקי הלכה. "למשל, פסק ששירות בצבא הוא מצווה גם לנשים, שהמתגייסות לצה"ל משתתפות במלחמת מצווה", היא מסבירה, "הארגון הוציא גם פסק לקהילות לקבל אליהן אנשים עם נטייה מינית שונה, או פסק שתשלום מיסים הוא חובה הלכתית במדינת ישראל". 

מתוך הקהילה והלימוד המשותף יש גם פניה החוצה, לתחומי החברה והקהילה. יחד עם אנשי מקצוע פעל הארגון בהעברת הדרכות למניעת אובדנות בקהילות דתיות, ופרויקט נוסף עוסק במקומם של גרושים וגרושות בקהילה הדתית. "יש היום יותר ויותר גירושין, והקהילה הדתית צריכה לעבור משלב ההכרה במציאות לשלב שבו מתחילים לעשות עם זה משהו. היום כל רב וכל רבנית צריכים לדעת איך לשוחח עם אדם שנמצא בתהליך גירושין, לקראת מעמד הגט ואחריו. אפילו ברמה הטכנית, להבין מה אדם צריך בשבת הראשונה שאחרי הגט כדי שהקהילה תוכל לתמוך. לתת מקום. לא רק להבין שאנשים מתגרשים, אלא גם להיות שם עבורם כשהם צריכים".  

מהלך שבו עוסקת הרבנית בימים אלה ממש הוא עבודה על יצירת שיח בין רבנים ורבניות מהארגון לאנשים ונשים בציבור החרדי. "בין הציבור הדתי לחרדי נפערה תהום כואבת מאוד. חרדים ודתיים – כולנו נושאי התורה שבדור. ההבנה שהתורה היא חלק מהקרע, במקום שתהיה חלק מהתיקון שהיא באה לעשות בעולם, קשה מאוד. השליחות שלנו היא למצוא שיחה אחרת. מתוך עולם התורה להצליח לייצר שיחה שיש בה כבוד הדדי, יכולת להחזיק מורכבות ומחלוקת ולדבר על זה. יש אמירה שמחלוקת היא מצב שבו התשובות שונות, אבל יש הסכמה על עצם השאלה. אם אין הסכמה לגבי השאלה זו לא מחלוקת, זה סתם ריב. מול הציבור החרדי אנחנו צריכים להיות במחלוקת, לא בריב. וכמו שאנחנו רעבים לשיחה ערכית עמוקה ולא פוליטית, גם בצד השני יש רעב ורצון. אני חושבת שזו רק פעימה ראשונה מתוך תהליך ארוך".  

בדרך, היא מגלה, יש פרויקטים רבים על הפרק. "יש לי הרבה חלומות עבור הארגון. אני חושבת שיש לו הרבה מה להציע, גם לציבור הדתי וגם לציבור הישראלי הרחב. יש לי תיקייה בדרייב של חלומות, והיא מלאה עד אפס מקום".  

לאחות את הקרע 

לתפקידה כמנכ"לית הארגון נכנסה באוגוסט 2023, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, שאילצה אותה לעמוד מול אתגרים והתמודדויות שלא הכירה.  

איך הייתה ההובלה של הארגון בתקופת המלחמה? 

"זה היה מאתגר מאוד. כל העשייה מהסוג של בית הלל היא קצת ה'קצפת' של החיים. המקומות הרוחניים, הגבוהים, הערכיים, החזון. כשפורצת מלחמה תשומת הלב הולכת למקומות הרבה יותר הישרדותיים, ובצדק. היינו צריכים לחשוב: מה יש לנו להציע במצב הזה, בזמן כזה? לעשות בירור פנימי: איפה אני נחוצה באמת? כשיש לאנשים מלחמה על הראש, איום, סכנה, מה רבנים ורבניות יכולים לתת בכזה מצב?"
מתוך השאלות הללו יזמה הרבנית מהלכים שונים מול הצרכים שעלו מהשטח: שיעורים רוחניים בזום, נסיעה למלונות מפונים, לימוד משותף ולא מעט הקשבה. 

"לפעמים זה הצליח ולפעמים פחות, זה היה ממש לגשש את דרכנו בתוך המציאות הכאוטית שהייתה אז. לאט לאט התחלנו למצוא את המקומות שבהם האמירה שיש לנו הייתה נחוצה. שיש בהם את הצורך בנקודת מבט שתרים את העיניים קצת מעל היום־יום ותעזור לראות את החיבור בין המציאות שלנו לבין מה שלתורה יש להגיד. זה היה תהליך מרתק: מצד אחד היהדות שלנו היא כל הסיפור, גם במלחמה הזאת תקפו אותנו כי אנחנו יהודים. מצד שני, מאיפה מתחילים את העיסוק בזה? זה היה תהליך של חיפוש".  

היא מספרת כי בחג החנוכה הראשון שאחרי השבעה באוקטובר, צעירי עוטף עזה עברו לגור באוהלים בכיכר החטופים. בכל ערב התקיימה הדלקת נרות בכיכר בשיתוף פעולה של אחד היישובים עם גוף ישראלי אחר, ועל אחת ההדלקות היו אחראים ארגון רבני בית הלל. "זה היה משמעותי מאוד לארגן את זה עם צעירי העוטף, להכיר אותם תוך כדי התהליך. בהדלקות ציבוריות יש תמיד סוגייה הלכתית – האם עושים את ההדלקה עם או בלי ברכה? כי נרות חנוכה צריך להדליק בבית, ואי אפשר לברך אם מדליקים מחוץ לו. מצד שני, נהוג להקל, להתפלל ערבית במקום ההדלקה, לעשות מעקף הלכתי ולברך מדין הדלקה בבית הכנסת". ואז הגיעה מקומה של ההלכה שקשובה לשטח, ופיאמנטה הבינה שהפעם זה יהיה אחרת. "פתאום הבנתי שלא המתפללים צריכים לברך אלא הצעירים של כפר עזה, כי הכיכר היא עכשיו הבית שלהם. היה בזה משהו מזעזע, להבין שהם איבדו את הבית והם עכשיו מברכים ברחובה של עיר, מדין בית. והיה בזה גם משהו מדויק, שלא הרבנים שהגיעו מבחוץ מברכים, אלא הם עצמם. שזה המקום שלהם עכשיו. בתוך הסיטואציה הזאת הייתי צריכה לברר מה אני יכולה להביא מכל התורה שלמדנו לתוך המקום הפצוע הזה". היא נעצרת כדי לנשום ואז אומרת בהקלה, "ברוך השם שהיום הם כבר בבית". 

 יש היום שסע משמעותי בחברה סביב שאלות של דת ומדינה. איך את רואה את התפקיד שלך בשיח הזה? 

"הקרע שתיארת נוכח מאוד, קרע בין הישראליות לבין השורשים היהודיים שלה. לפעמים יש תחושה שצריך לבחור אם להיות יהודים או ישראלים, ולצד זה יש רצון של הישראליות להחזיק ביהדות ולשאוב ממנה כוחות. אנחנו בתקופה מאוד מאתגרת וזקוקים מאוד למשאב של הזהות היהודית כדי לשאוב ממנו כוח. אם הזהות היהודית שמחזיקי התורה של הדור הזה יציעו תהיה זהות שמתפרשת כעושק, עוול ואפליה, או כמשהו גזעני ואנטי נשי, נרחיק דווקא במקום שיש בו הרבה פוטנציאל לקרבה ולחיפוש. כשעם ישראל מחפש איפה להניח את הרגל כדי לצעוד קדימה, מה המשען והשורש, תפקידנו להציע שורש מאיר פנים שדרכיו דרכי נועם. התורה אינה מנוגדת לערכים שהישראלי המצוי רואה בהן אור", היא מדגישה, "יש לה את העמדות שלה, אבל היא לא מביאה קול פסול ערכית, ואם אנשי התורה מביאים קול שהוא פסול ערכית – זה כשל. זו נקודה בעייתית ותפקידנו להימנע מזה".  

הקרע הזה לא מתרחש בתוך ואקום ויש לו אדוות רחבות בימים אלו, אך הרבנית פיאמנטה אופטימית ומאמינה שהתיקון יגיע מתוך שיח של אמון. "אנחנו חיים בתקופה של חשד. יש אווירה, גם ציבורית וגם נפשית, שמאוד ממעטת באמון. זו נקודה מרכזית בהתפתחות המחשבה המערבית, המעבר מספק לחשד. הספקנות, היכולת לשאול שאלות, היא זו שכוננה את ההישגים של התרבות המערבית: זה פיתח את המדע, את הרפואה, זו מתנה עצומה שיש לה שורשים חזקים ביהדות. וביהדות, אני חושבת, יש קריאה לאיזון בין ספק לאמון. לשאול שאלה זו פעולה של אמון במי שאליו אני מפנה אותה. המעבר מספק לחשד מבטל את היכולת לשאול שאלות, כי ספק הוא חלקי וחשד כולל את הכול. מי אומר שהתשובה נכונה? מי אומר שהעמדה השואלת שלי לא תנוצל כנגדי? זו נקודת המבט החשדנית ותחתיה אי אפשר לנהל שיח. היא מפרקת הכול. לימוד התורה הוא לימוד של אמון ולא של חשד. יש לי אמון ברבותינו, יש לי אמון בתורה ויש לי אמון שדבר ה' הוא אמת וקיים לעד גם כשאני לא מבינה אותו. יש לי הרבה שאלות, אבל החדר שבו אני שואלת אותן הוא חדר של אמון. כאישה שבחרה ללמוד תורה הבעתי בה הרבה אמון למרות שלימדו אותי שהיא גברית, שזה לא מתאים לנשים. הבעתי אמון בתורה שהיא תאיר לי את פניה, וזה משהו שאנחנו מביאות לעולם הישראלי".  

נשות המהפכה 

אחד המהלכים החשובים שהרבנית פיאמנטה הייתה ממוביליו היה המאבק על פתיחת מבחני הרבנות לנשים הרוצות לגשת אליהם. כאשר היא עצמה למדה הלכה, היא ניגשה למבחנים פנימיים של מדרשת עין הנצי"ב שבה למדה. בהמשך היא הייתה אחת מהעותרות המרכזיות במאבק משפטי ארוך שנים שנועד לאפשר לנשים לגשת למבחנים הרשמיים של מדינת ישראל הנערכים מטעם הרבנות, ומעניקים זכויות כמו קרדיט אקדמי או עמידה בתנאי סף של מכרזים. לצד תלמידות חכמים נוספות וארגונים נוספים כמו "מרכז רקמן" ו"קולך", הן עתרו לבג"ץ.  

לאחר שנים של פתרונות ביניים וסחבת, התקיים לפני מספר שבועות מועד הבחינות הראשון שנפתח לנשים. אל המבחן הראשון במועד הראשון, שעסק בדיני אבלות, ניגשו שלוש נשים, אך לא רק הדרך עד למבחן הייתה לא סלולה, אלא גם האירוע עצמו. "מראש היו קשיים", אומרת הרבנית פיאמנטה על האירוע שהסעיר רבים, "התאריך נקבע בהתראה קצרה מאוד ומעטות הנשים שהצליחו להתארגן כדי להיבחן בתאריך הזה. בקיץ אני מקווה שיהיו הרבה יותר". המבחנים לנשים התבצעו במיקום שונה: לא בבנייני האומה, שם נבחנו מאות גברים, אלא באחד החללים במשרד לשירותי דת. "זה קצת מגוחך שמדחיקים את זה", אומרת פיאמנטה, "כאילו אם הגברים שניגשים למבחן לא יראו אותן, הן לא יהיו קיימות". על אף ההתראה המאוחרת והמיקום המודחק, הנבחנות הגיעו למקום בזמן, חלקן ממרחק רב מאוד, אבל לא זכו לקבל טופס בחינה. שעה אחר שעה הן המתינו במקום, והטפסים לא הגיעו.  

לאחר המתנה מבישה של חמש שעות שבמהלכה הופעל לחץ משפטי כבד על הרבנות, אפשרו לנשים להיבחן "כשהן כבר עייפות, רעבות ומותשות מהאכזבה הזאת", אומרת הרבנית פיאמנטה בכאב. "תלמידות החכמים ניגשו למבחן בהלכות אבלות, אבל מבחן נוסף התרחש כאן, מבחן בעוז רוח לרבניות: עד כמה הן נחושות? כמה הן לא יוותרו מול הפגנת הכוח של הממסד נגדן? במבחן הזה הן עמדו, אבל היה כאן גם מבחן לרבנות הראשית: כמה מקום ניתן לפוליטיקה ולרצון לשמור על הכוח הממסדי כפי שהוא, וכמה מקום יש למה שהתורה מצווה אותנו? מה ערך ההתנהלות הבין אישית, ההגינות, היחסים בין אדם לחברו? במבחן הזה, אני חושבת, אין ספק שהרבנות נכשלה. אני מקווה שהיא תסתכל במראה ולמבחן הבא תתכונן טוב יותר".  

חשבת להיבחן בעצמך? 

"בשבילי זה היה מאוחר מדי. ניגשתי למבחנים מקבילים ואני יודעת כמה זה קשה, זה לא משהו שהיום אני יכולה לפנות לו זמן. בבת אחת הפכתי לדור המדבר", היא מחייכת, "עליי יסתכלו עוד כמה שנים ויגידו: מה, אין לך 'יורה יורה'? (התעודה המוענקת לאחר מעבר של שישה מבחני רבנות בהלכה, ר.ג). כמו שאני מסתכלת על הדור שלפניי, שלא למדו במדרשות כי לא היו אז. מנקודת המבט שלי אני רואה בשטח שיש מקום למנהיגות תורנית נשית בתחום ההלכה. יש אלינו פניות, אנחנו עונות על שאלות כל יום, וככל שאנחנו לומדות יותר, כך אנחנו מקרבות בין יותר חלקים של עם ישראל לשמירת התורה וההלכה. אני מאמינה שהאנרגיה החיובית הזאת, הרצון להתקרב ולשמור, להרגיש בבית עם התורה, תוביל לכך שיהיה יותר ויותר מקום לנשים. איך זה יפעל? אילו קשיים עוד צפויים לנו? אני עדיין לא יודעת, אבל אני מאמינה בדור ההולך וגדל של תלמידות חכמים שימשיכו להביא אותנו למקומות טובים".  

תורה נשית על המדף 

מבנות צלופחד שבאו אל משה כדי לשאול על נחלתן, ועד לשו"ת sms בעלוני השבת בימנו – השאלות והתשובות שנכתבו בהלכה התוו את הדרך שבה היא התפתחה ונמשכה מדור לדור. עד לשנים האחרונות נשים היו אך ורק בצד השואל, ונעזרו בשאלת רב או בפתיחת ספרי הפוסקים הגדולים שנכתבו לאורך הדורות. אחד המפעלים המשמעותיים של ארגון "בית הלל" הוא אתר "משיבות נפש", שבו רבניות משיבות לשאלות הלכתיות.  

"האתר קם מתוך הבנת הצורך של הציבור, בעיקר הנשי, במענה הלכתי נשי. הרבנית תמר מאיר העלתה את הרעיון, היא שמה לב שבכל מקום שאליו היא מגיעה נשים מתחילות לשאול אותה שאלות. להרבה נשים אין נגישות לדמות הלכתית נשית, וברגע שיש כזו – השאלות עולות. הבנו שיש צורך בהנגשה של דמויות כאלה לא רק בנושאים של נידה, אלא בכל תחום בחיים. גדלנו על החיבור בין הלכה לבין גבריות. ההלכה שודרה ותווכה תמיד כמשהו חמור סבר, מזוקן ומרוחק. כשיש אישה שלמדה הלכה ואפשר לשאול אותה, זה משנה את נקודת המבט. פתאום ההלכה יכולה להפוך ממקום שאני זרה בו, לכזה שאני שייכת אליו. מעבר לעניין הקונקרטי של קבלת תשובה לשאלה ספציפית בהלכה, יש כאן גם עניין פנימי שיאפשר לנשים להרגיש שההלכה היא גם שלהן". 

הצורך של השואלות מהשטח התחבר לצורך של נשות התורה וההלכה לכתוב ולענות. "קשה לתאר כמה מאתגר היה לנשים להתחיל לכתוב תשובות הלכתיות. יש לנו פער של כמה אלפי שנים לסגור. זה פוגש את כל נקודות חוסר הביטחון שלנו. ליצור חבורה שיחד עם ליווי מתחילה לכתוב תשובות הלכתיות, היה משהו מהפכני ונצרך. האתר קם ומייד זכה להצלחה, מההתחלה פנו אליו גם נשים וגם גברים וב"ה הוא גדל והפך להיות יותר ויותר מבוסס".  

יש שאלה שזכורה לך במיוחד? שהלכה איתך? 

"הרבה שאלות הולכות איתי. אני יכולה לספר על שאלה מעניינת שהתקבלה בשבוע שעבר. אב לארבעה ילדים קטנים, מתוכם תינוקת, כתב: 'לאורך השנים שבהן אנחנו נשואים, יותר ויותר מטלות בית עוברות אליי. אני מבין, לאשתי קשה והיא גם מפרנסת. אני לוקח יותר ויותר, ממש עקר בית. מצד שני, הרב של בית הכנסת מזמין אותי לבוא לשיעורים, הוא רואה שאני פחות מגיע לתפילות ושואל על זה. רציתי לשאול אם אני יכול לקבל פטור מהתפילות, כי אני נושא בעול הבית'. זו שאלה ממש מעניינת: אם הגבר נושא בעול הבית ולא האישה, האם הוא יכול לקבל את ההתאמות הנחוצות?" 

אבל השאלה שלו, היא אומרת, מכילה בתוכה שאלות נוספות שנמצאות מתחת לפני השטח. "למה הוא פנה אלינו ולא לרב בית הכנסת? ויש פה עוד שאלה: האם אשתו בסדר? אני קוראת את התיאור שלה, שהיא רחוקה מהתינוקת, וחושבת: אולי היא סובלת מדיכאון אחרי לידה? אולי יש פה גם מצוקה בתוך הבית? לפני שאני עונה לו, אשת מקצוע צריכה להסתכל על זה ולראות איך אנחנו עונים גם על השאלה שבין השורות, זו שלא נשאלה. ואז צריך לחשוב איך לתת מענה שגם יחזק אותו על התפקוד המדהים שלו כאבא, אבל גם יעודד אותו, כמו שהייתי מעודדת אישה, לא לוותר על החיבור האוטונומי שלה לה' ולעולם ההלכתי שלו. הוא אדם דתי גם כשהוא אבא במשרה מלאה".  

מה עמד מאחורי ההחלטה לקבץ תשובות נבחרות מהאתר לספר? 

"זכינו, בידי הקב"ה, למתנה הגדולה של יצירת משהו חדש בעולם. להיות צעד במהפכה של כניסת הנשים לעולם המענה ההלכתי. המענה ההלכתי נמצא בשיחה מתמדת בין הכתב לבעל פה, כמו כל עולם התורה. מעבר לזה שההלכה ניתנת לשואלים ומתרחשת בשיחה בין היושבים בבית המדרש, היא גם נכתבת, כי הכתיבה היא הבסיס לצעדים הבאים והיא הדרך לשאול את עולם התורה: 'האם ההלכה הזו מתקבלת?' בכל שאלה יש ביטוי של הרוח הנוכחית, נקודת מפגש בין התורה לעולם. האחריות שלנו לעולם התורה היא לכתוב את זה, כדי שבשנה הבאה מישהו יסתכל על מה שכתבנו וידע איך להתייחס לשאלה הבאה שתגיע. מתוכה הוא ידון בזה, יחלוק, ייעזר – כל מה שעושים עם פסקי הלכה. ואולי יותר מזה: בחורה צעירה שנכנסת לבית מדרש ומסתכלת סביבה, כמעט כל הספרים שנמצאים על המדפים נכתבו על ידי גברים. אבל הספר הזה, וספרים נוספים, עושים הבדל משמעותי. היא יכולה עכשיו לראות על המדף תורה נשית שאפשר ללמוד ממנה".  

איך הסביבה מתייחסת למקצוע שלך? אילו תגובות את מקבלת?  

"בסביבה שלי רוב התגובות תומכות. לא הייתי מגיעה לכלום בלי המשפחה הגרעינית שלי. ההורים שלי, ששלחו אותי ללמוד תורה מלכתחילה, האיש שלי והילדים שהם הרוח הגבית שלי, מלאת האמון. גם כשהייתי מחרפנת את הבית בשביל מבחן באיסור והיתר, הייתה תמיכה בלתי מסויגת. גם מהקהילה אני מקבלת הרבה תמיכה ופרגון. ברשת זה כמובן אחרת: אני מקבלת המון רעל והשמצות. כותבים שבאתי להרוס את עולם התורה, שאני לא באמת דתיה. אני מבינה את הסנטימנט של זהירות משינוי", היא אומרת, "ואני מכירה לו תודה, זה קול חשוב ואני מעריכה את השמרנות של ההלכה ושל מקיימיה, אבל לפעמים צריך לפלס מול זה דרך. אני חושבת שבציבור הדתי הרחב יש הרבה יותר תמיכה מהתנגדות".  

אני תוהה איך מתמודדים עם טוקבקים רעילים ברשת, איך שומרים על איפוק מולם. 
"כשיש טענה עניינית אני משתדלת מאוד להיות בשיח איתה", היא אומרת בשלווה, "כשזו סתם זריקת רפש, מותר למחוק ולהמשיך הלאה. יש ביטוי כזה, 'לשמור את העודף'. כשאדם מרגיש שמכבדים אותו יותר ממה שראוי לו, שישמור את זה, כי מחר יהיה מישהו שיירק עליו. ב"ה אני מקבלת הרבה יותר כבוד ממה שמגיע לי, יש לי הרבה עודף", היא מחייכת. 

לסיום: מסר לקוראות "נשים"?  

"אם מותר להגיד: בואי ללמוד תורה. ואם יצא לך ללמוד, אז ללמד. ואם יש לך בת, אז תשלחי אותה ללמוד. הקב"ה נותן לנו כל כך הרבה שפע, יש לנו ירקות קפואים, מכונת כביסה, רובוט שמנקה את הבית, כל זה בשביל מה? לפנות לנו זמן לעסוק בתורה. אם אין בסביבתך את התורה שנפשך צמאה לה, תציפי את זה לרב או לרבנית הקרובים למקום מגורייך, תבקשי את זה. התורה כאן כדי שנשאב ממנה, זו באר מים צלולים שמחכה לנו. באחריותנו לבוא עם הדלי".