מהמטבח באהבה

אנחנו רגילות לפגוש את רותי רוסו בעיתונים, במסעדות ובתוכניות ריאליטי, אבל החל מהשביעי באוקטובר היא נמצאת גם בעוטף, בצפון, ובבתי חולים – מבשלת אוכל מנחם ומלא באהבה למי שרק צריך. 
בשיחה כנה היא מדברת על הרבדים העמוקים של האוכל, על המניפולציות שתעשיית האוכל מפעילה עלינו, ועל כל התקוה והטוב שהיא פוגשת בישראל.

רותי רוסו (47), שמעה ממרחק את האזעקה הראשונה בתל אביב ב-7.10. "הערתי את בן הזוג שלי, רועי, שאמר לי 'זה לא פה, אפשר להמשיך לישון'".
אבל היא הרגישה שמשהו לא בסדר. "קפצתי מהמיטה. בדיוק לפני כן ראיתי את הסדרה המדהימה של סימה קדמון, והיה שיח סביב ציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. חשבתי שעושים לנו אירוע ראווה לכבוד הציון, הרגשתי שזה לא משהו קטן. אני לא זוכרת את עצמי מפחדת בחיי כמו שפחדתי בשביעי ובשמיני לאוקטובר. הייתה תחושה שאם יקרה לי משהו, אני לבד עם המשפחה שלי, אף אחד לא יבוא".
והיא החליטה להיות האחד הזה שיבוא. האחת שתתייצב מתחילת המלחמה, תבשל סירי ענק לחיילים, תגיש אוכל למפונים מהעוטף, תבקר פצועים בבתי חולים ותנחם אותם עם אוכל חם, ותשתתף במיזמי רבים נוספים שקשורים באוכל אבל בעצם קשורים בתקוה, באמפתיה בחיים. כי אצל רוסו, אוכל הוא אף פעם לא רק אוכל.

טעם החיים

רותי רוסו גדלה לצד האוכל. אמא שלה היא נירה רוסו, עיתונאית האוכל הידועה. "היה לנו אוכל מיוחד ומורכב – הרבה ניסיונות וטעמים חדשים, אבל לא היה לי תאבון עד גיל 18", היא מספרת. "פשוט לא הייתי רעבה. הייתי ילדה מאוד חרדתית, והחרדה גרמה להעדר תיאבון. הייתי בתת משקל קיצוני מאוד.
"לאמא שלי זה עשה קצת יחסי ציבור גרועים –  הבת שלה מסתובבת במשקל 40 ק"ג, וברור שלא אוכלת הרבה", היא מחייכת. "בדיעבד הבנתי באיזה עושר גדלתי – אבל אז, קשה להגיד שזה שימח אותי".
על אימה נירה היא מדברת באהבה והערכה. "אמא שלי היא פנומן. היא התעסקה עם אוכל עוד לפני שהיו מספיק מילים בעברית לדבר על אוכל. בלי קשר לאוכל היא גאון, בעלת ידע כללי עצום ואפיקים רחבים. בכל יום שישי היא ואבא שלי יושבים על משחק הטריויה של 'הארץ'. אם תנערי אותי ביום טוב אולי אצליח שאלה או שתיים, והם סוגרים 18, 19 שאלות. אמא שלי גדלה בדור בו נשים עוד פיתחו קריירה – והיא מימשה את זה עד הסוף. היא כותבת בקול מובחן וכישרון גלוי, יחידה בדורה".
אבל למרות הבית בו גדלה בו האוכל היה נוכח, החיבור האמיתי לאוכל הגיע לאחר השרות הצבאי.

"אחרי השירות האינטנסיבי רציתי משהו קל ופשוט. נסעתי לניו יורק למלצר. כאמריקאית, לא הייתי צריכה לעבור בירוקרטיה בשביל לעבוד שם. מהניסיון שלי כנערה ידעתי שאני מלצרית מזעזעת", היא מעידה על עצמה, "ובכל זאת רציתי לעבוד בעבודה כזאת, שברגע שאתה יוצא מהמקום לא אכפת לך אם הוא נשרף. השבועיים שעבדתי בניו יורק במלצרות היו מהטובים בחיי, בדיוק מהסיבה הזו".
ואז היא חברה לשף אמריקאי. "הוא היה כוכב, בשיא הקריירה שלו, והיה נואש שתהיה לו מנהלת צמודה – כל מי שהיה בתפקיד התפטר. אחרי כמה דקות שיחה הוא קיבל אותי לעבודה ואמר לי, תגיעי ביום שני".
וכך זה התחיל. "נכנסתי קלולס גמורה. הבנתי אוכל, נחשפתי עם המשפחה למסעדות מעולות בכל העולם, אבל מסעדות לא היו חלק מהתרבות הישראלית עדיין".

רוסו נשואה לרועי הרץ, ולהם שתי בנות: תלמה בת ה-17 ודפני בת ה-15. הם מתגוררים בתל אביב.
רפרטואר העשייה של רוסו רחב. היא עיתונאית, ושפית, יועצת קולינרית ודמות טלוויזיונית אהובה ("הסתבכתי שנים עם הטייטל, היום אני הולכת רק עם שפית"). כבר משנת 2007 היא כותבת טורי אוכל במגוון עיתונים בארץ ובחו"ל, חלקם בשיתוף פעולה עם אמה, נירה רוסו. היא השתתפה במגוון תוכניות טלוויזיה,  ביניהן 'משחקי השף' ו'המסעדה הבאה', והיא מרצה ברחבי העולם על המטבח הישראלי.
אבל רוסו מתייחסת לאוכל בהקשרים רחבים יותר מאשר חווית הלקוח במסעדה ואיך צלחתו את האוכל. "אני מבינה שהעולם בנוי על אוכל. כל התהליכים הגדולים בעולם התחילו מאיזשהו קטליזטור של אוכל: קפיטליזם, גלובליזציה, מלחמת העולם השניה, היציבות העולמית היחסית – בכל אחד מהם יש איזשהו מנגנון אוכל מאוד ברור. אני מתיחסת היום לאוכל על כל מובניו בחרדה ויראת כבוד".  היחס שלה לאוכל רחוק מאוד מהאוכל כפי שהוא מדובר בתוכניות ריאליטי. לדבריה זה פריבילגי להתיחס לאוכל במונחים של זהות ותרבות. "זה הרבה יותר מזה. אוכל זה הישרדות. זה חיים וזה מוות".
אולי בגלל שאוכל נוגע בעיניה ברבדים העמוקים של הקיום – הוא גם נושא בתוכו איכויות של יצירה ושליטה. היא מספרת שבעבר בישלה במקלט לנשים נפגעות אלימות. שם, חלק חשוב מהטיפול היה החזרת הנשים אל המטבח. "בבתים אלימים המטבח הוא מקום מאוד אלים. גבר אלים מזהה כמה כוח יש שם. עצם זה שהאישה שולטת, ובוחרת מה להכניס לסיר ומה לבשל. זה נותן לה שליטה בהישרדות ובכלכלה של המשפחה. לכן זה מקום מאוד טראומתי שמלווה בהרבה אלימות". חזרת הנשים אל המטבח מעניקה להן תחושת מסוגלות וערך עצמי.

אבל בעצם, רוסו רוצה שכולנו נחזור אל המטבח. הבישול, היא אומרת, מאפשר  לקחת שליטה על החיים. "תכינו לעצמכם את האוכל שלכם. לא אכפת לי מה, אבל תכינו. תכינו עוגות קרם, חמין, ג'חנון – כולל לפתוח בצק ולגלגל. אל תקנו. כל אחד מבין שהוא לא יכול להכין ג'חנון כל שבוע, כי זה מורכב וגוזל זמן, אז פעם בשנה הוא יפתח בצק, וככה הוא ידע מה יש בפנים, וישלוט בחומרים".
וכשרוסו מדברת, היא יודעת על מה. הידע הנרחב שלה בתחום האוכל מקנה לה יתרון נוסף – היכרות עם מנגנוני השיווק. "אני מכירה את החומרים ששמים לי בפנים כדי לגרום לי לקנות, כדי שאקח ביס ממשהו ולא אהיה מסוגלת להפסיק. אני מבינה את המניפולציה, והמודעות תורמת ליכולת שלי לבחור".

גרגר יער פלאי

ב-2017 רוסו רצה עם הרצאה בנושא המניפולציות שעובר הטעם האישי שלנו. "בהרצאה שאלתי מי מחליט על הצלחת שלנו? כמה הטעם האישי שלנו באמת אישי, וכמה הוא תוצאה של מנגנוני שיווק שמשחקים על היצרים הבסיסיים שלנו?".
"מאוד קל להכין אוכל טעים", היא אומרת, "צריך שהוא יהיה מתוק, מלוח, שומני ופריך, ואת מסודרת. כל מי שיודע את זה יכול להכין לך אוכל טעים ולמכור לך אותו, ואת חושבת שאת בוחרת אבל האבולוציה שלך בוחרת, ומישהו שמכיר את האבולוציה והביולוגיה שלך משחק עם זה", היא מסבירה. "לכי לסופר ונסי למצוא מוצר בלי אזהרת סוכר, מלח או שומן רווי. את נשארת במדף הירקות".
"עצוב לי כשאנשים אומרים, 'אני מכורה לסוכר'. יש לנו אבולוציה מושלמת, אנחנו מחווטים לאהוב מתוק ובצדק, וזקוקים למלח בשביל המוליכות החשמלית של הגוף. אנחנו מתבססים על 60 שנים שאין רעב בעולם, אבל האבולוציה היא מיליוני שנים שאתה לא יודע מה תאכל מחר. 60 שנים זה חלקיק של כלום במונחים של אבולוציה. זה לא סתם שאנחנו אוהבים סוכר – זה אנרגיה, זה דלק. אנחנו צריכים את המנגנון הזה, הוא שומר ומגן עלינו".
אגב, אם תהיתם, מתברר שטעם הוא לא תכונה של האוכל, אלא פרשנות של המוח האנושי. "אם אשאל אותך איזה טעם יש לאפרסק, תגידי לי מתוק. וללימון? חמוץ. יש פרי, שנקרא מיריקל, שנראה כמו גרגר יער קטן, הוא משבש את קולטני הטעם בפה שלך, והופך כל דבר חמוץ למתוק. אחרי שאת נותנת לו ביס, לימון סחוט מרגיש לך מתוק כמו 70 בזוקות. בהרצאות שלי אני מביאה לאנשים לטעום אותו, וזה מעיף להם את המוח", היא אומרת. "מה שאני מנסה להגיד זה שמתוק זה לא משהו שיש בתוך הפרי – בפרי יש סוכר, אבל המתיקות היא האופן שבו המוח שלך מפרש את הכימיה. אם עץ נופל ביער, ולא יהיה שום מנגנון שיתרגם את הגלים שנוצרו לצליל – אז הוא לא ישמיע רעש".
יש דבר כזה מטבח ישראלי?
"וודאי. עוד לפני תקופת המקרא התיישבו פה, בישראל, והמטבח היה מבוסס על גידולים מקומיים שצמחו פה מאז ומתמיד-  פול , שום, חיטה. המטבח שנוצר פה מאז שמדינת ישראל נוצרה הוא מטבח של מפגשים, קצת כמונו: אני חצי טורקיה וחצי פולניה, בעלי הוא רבע אירי ורבע גרמני, לא בטוחה לגבי הרבעים האחרים" היא מחייכת, "יוצא לך ערבוב. בסוף ככה נראה המטבח הזה, והוא ייחודי לישראל".
כדוגמה, היא מזכירה את השף האתיופי ישראלי אלעזר תמנו. "תמנו יוצר שילוב בין טעמים ומרכיבים ממטבחים אפריקאים לבין טעמים ומסורות קולינריות ישראליות. המטבח שהוא עושה לא קיים בשום מקום אחר בעולם, אף אחד לא יודע לעשות את זה. כשאנשים בחו"ל מנסים לעשות מטבח ישראלי, כשהם לא ישראלים, אין להם מושג איך לגשת לזה".

לחבק באמצעות אוכל

בעקבות אירועי השבעה באוקטובר השתנתה שגרת חייה של רוסו. "אני מגויסת למלחמה קרוב לעשרים וארבע שבע, וכמעט מהיום הראשון. הרגשתי חוסר תכלית בכל דבר שאין בו תועלת למצב. נתתי תשובה חיובית ל-98% מהפניות שהגיעו אלי, כמות אינסופית של מיזמים".
במסגרת התוכנית 'אוטו אוכל צו 8', נסעה רוסו בתחילת המלחמה עם אסף גרניט למקומות שונים בארץ. "הגענו למפונים מנחל עוז, לחברה הצעירים מכפר עזה, לשוטרים ששירתו בעוטף באותו היום – אנשים שרצינו לחבק באמצעות האוכל שנכין להם".
המפגשים לא היו פשוטים עבורה. "כל פרק זרק אותנו שוב למציאות של השבעה באוקטובר, זה היה מאוד מטלטל. אחרי הפרק הראשון שצילמנו עם החברה מנחל עוז, היה לי מלטדאון מטורף", היא משתפת. "אבל הייתי גם שמחה וגאה. זו הייתה אפשרות בשבילי לפגוש את האנשים, להכין להם ארוחת ערב, להקשיב לסיפור שלהם, לתת להם במה".

איך מתמודדים עם החשיפה לסיפורים הקשים?
"אני לוקחת הכל מאוד קשה. יש לי עור דקיק ולב חשוף, ואמפטיה מוגזמת. אין לי שליטה על זה".

עוד לפני המלחמה רוסו התנדבה בארגון- World Central Kitchen. "זה ארגון הומניטרי בינלאומי, לא פוליטי, שמסייע לנפגעי אסון ומלחמה באמצעות אוכל. פגשתי אותם בתחילת המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, כשהתנדבתי במטבח שלהם. השליח הראשון שלהם, ג'ון, הגיע לישראל כבר בשמיני באוקטובר. אני זוכרת את הפאניקה בארץ בימים האלו, רק אנשי הארגון המשוגע הזה, לא ישראלים, לא יהודים, יכלו לעלות אז על מטוס ולבוא".
בתחילת אפריל נהרגו בטעות בתקיפה של צה"ל תשעה מאנשי הארגון. "יש לי תחושת אשמה נוראית. הם מהאנשים הטובים ביותר שיש לכדור הארץ להציע, אנשים שמאזנים את אכזריות המלחמה, שנקלעו לסכסוך שלנו ונהרגו".
ההתנדבות בגבול אוקראינה הכינה אותך למה שקרה פה אחר כך?
"כן, באופן מפתיע. חזרתי עם הבנה שאנחנו לא בטוחים, שכשדברים יקרו אנחנו ברשות עצמנו. הביטחון הוא אשליה".
זה מחזק או מחליש?
"זה מפכח, זה משנה את מערכת הציפיות שלך מהעולם. במידה מסוימת זה מערער, אבל גם מחזק".
גם בימים המאתגרים של התמשכות הלחימה היא רואה נקודות אור. "לאורך השנה הזאת פגשתי אנשים מכל המגזרים בארץ. חרדים, אנשי ציונות דתית וחילוניים. אנשים שהם לא מהמילייה הרגיל שלי, תל אביב",  היא אומרת. "אני יודעת שהייתי שופטת אותם בקלות לפני כן, והיום אני זהירה יותר עם האופן בו אני מקטלגת. נפגשתי בכל כך הרבה טוב".
דווקא מרגישים יותר ויותר את הקיטוב.
"אני שומעת את קולות הקיטוב. ולא יכולה להגיד לך שזה לא נכנס", היא מסכימה בצער. "את הדף הרעש שמייצר אדם אלים אחד, גם 30 אנשים מוארים לא יצליחו לבטל. יש רגעים שאני רואה את השיח הזה בטוויטר, את הנזק הפנימי שאנחנו עושים ותולשת לעצמי את השערות. זה כל כך מעציב אותי".
מתחילת המלחמה, היא אומרת, היא התקרבה לחנוך דאום, שמגויס למאמץ המלחמתי יחד איתה.
"כשהוא נתקל בצורך שקשור לאוכל הוא מעביר אלי, וכשאני נתקלת בחיפוש עבודה למילואימניק אני מעבירה אליו – לשנינו זורמים בקשות בכמויות. אני מרגישה שאנחנו מסונכרנים באופן מדהים. ברגע של יאוש הוא אמר לי, אנחנו במרתון, תשמרי כוחות".
יש אירועים שהטביעו אצלך חותם מיוחד במהלך המלחמה?
"סיפקנו שלוש ארוחות טריות ביום לחטופים שחזרו בעסקה, בשיתוף פעולה עם חברת וויקס. באיזה עוד מקום בעולם יש לך ענקית טק שמגוייסת ככה לתרומה", היא מתרגשת. "וזה לא גרין-וואש, שמצטלמים ומייחצנים את העשייה הזו. הם הפכו את כל ההול שלהם לחמ"ל. וכשדיברתי איתם, הם עשו את זה בשיתוף פעולה, גם פיננסי וגם לוגיסטי. שלוש ארוחות, חמש פעמים ביום, חמישה בתי חולים, ארוחות עם התאמות לילדים, ובישול אוכל תאילנדי לתאילנדים".
הנגלה הראשונה של החטופים הגיעה בליל שבת לבית החולים שניידר בסביבות אחת בלילה. "האחראי שהיה שם סיפר לי שהם ראו בשתיים לפנות בוקר את האוכל ששלחנו, את השניצלים, הקוסקוס, הקציצות – והם פתחו שולחן בשתיים לפנות בוקר. התרסקתי בבכי מזה. זו תחושה של טיפה, טיפה שליטה על המצב בתוך הכאוס, טיפה להפוך אותו לטוב יותר".

כיום היא מבשלת, בין היתר, לאנשים שחזרו לביתם בצפון, כיוון שלא יכלו להמשיך ולנדוד מנסיבות שונות: תשושי נפש, אנשים עם בעיות אורתופדיות שצריכים את המזרון שלהם, חקלאים ועוד. "אוכל בשבילי הוא עולם ומלואו, הוא יכול לבנות או להחריב. אני לא מצילה אנשים בישראל מרעב, זה לא הסיפור. אבל כשאתה מביא לבן אדם בכל יום ארוחה הביתה, זו ההזדמנות שלך לראות מה איתו".
אמנם, כיתות הכוננות או המועצה המקומית מבצעות את החלוקה על פי רוב, ובארגון הבינלאומי מאוד לא אוהבים שהיא נוסעת לצפון אחרי האירוע בעזה – אבל היא בכל זאת מגיעה לעיתים לחלוקה, כי חשוב לה לפגוש את האנשים שמקבלים את האוכל. "זה עוזר לי לעשות את העבודה שלי באופן מקצועי יותר. אני פוגשת אנשים עם דמעות בעיניים, שמביאים להם ארוחה. הם מתרגשים מזה נורא".

מרשים לשמוע שההתגייסות האזרחית שהייתה בתחילת המלחמה לא התפוגגה.
"ההתייגסות האזרחית בהתחלה הייתה מאוד נחוצה – הרשויות היו כל כך המומות שהן לא מילאו את תפקידן והצורך היה קריטי", היא אומרת. "הנתינה הייתה על סטרואידים ומוגזמת בכל קנה מידה. הסתובבנו בכל הארץ וראינו כמויות של שמפו, מרכך, דאודורנט – צר היה לי על כמות המשאבים שהחברה האזרחית בישראל הוציאה בתקופה הזאת. אנשים פירקו את המדפים בסופר, רק כדי להרגיש שהם עושים משהו", היא מוסיפה. "ברור לי שלא ניתן להשען על התארגנויות אזרחיות במשך שנה. אנשים מתכלים. המשאבים הנפשיים והכלכליים נגמרים, הם צריכים לחזור לחיים ולעבודה שלהם. זה הכרחי וחשוב".
היא שמחה שהיא יכולה להמשיך בעשייה הציבורית. "יש ארגונים שממשיכים בעשייה. 'פתחון לב', למשל, שממשיכים לפעול בשיא הכוח". היא מזכירה את השיר 'אנחנו', של גיא מזיג, שפותח בשאלה, מי יהיה פה ביום שאחרי. "זה שיר שעושה לי לבכות, לא יאמן שהוא נכתב לפני המלחמה. פגשתי המון אנשים שיהיו פה ביום שאחרי. שממשיכים כשהכוחות שלהם מתכלים, שגם אחרי שנה ממשיכים להיות מאוד מגויסים לאירוע. אלו נקודות האור".

בחן, בחסד וברחמים

מה היעד הבא?
"המציאות משתנה בקצב מטורף כל כך, שקשה לי לעשות תוכניות. קראתי מישהו שכתב שהוא תוהה איך אפשר להוריד את המציאות ממהירות אחת וחצי. הייתי רוצה שאנשים יבינו את האחריות שלהם על הסביבה שלהם, ואת השפעה של אמירה אלימה. כשאתה אומר על מישהו שהוא בבון נבער, אנלפבית, או כשאתה אומר על מישהו שהוא שורף המדינה, אתה הופך להיות בעצמך אדם חלש, מסוכן, ובעייתי. כל אחד צריך לבנות סביבו את העולם הכי טוב שהוא יכול . כמו שמנהל בית הספר אומר בסוף הספר 'פלא', תהיו קצת יותר נחמדים ממה שצריך".

רוסו מדברת בכנות כובשת, הלב שלה עולה על גדותיו, חוט של חמלה ואכפתיות שזור בכל דבריה, והיא רהוטה ומרשימה. אני לא הראשונה ששואלת אותה על הבחירה הלא שגרתית שלא לצבוע את שערה. "אף פעם לא עצרתי לבחור, לחשוב על זה עד הסוף", היא אומרת.
"התחלתי להלבין מאוד מוקדם, כבר בגיל 18. השיער האפור לא הרגיש לי כמו עניין של גיל, אלא של מוסכמה חברתית. משלב מוקדם הבנתי שצביעה היא לא בשבילי".
עם זאת, הבחירה שלה לא היתה אידיאולוגית במיוחד. "מייחסים לי מניעים שאין לי. אני לא פייטרית, ולא מטיפה לאף אחת שלא לצבוע את השיער. אני לא בטוחה שלכולן זה מתאים. לי זה עובד ומקל על החיים, ואני לא יכולה לדמיין את עצמי עם משהו אחר. ואם אנחנו כבר בשיחת בנות על טיפוח", היא מחייכת, "אני חייבת להגיד שהשיער שלי מתולתל. אני צוחקת תמיד שיש לי שיער האגריד, פריזי, שקופץ לכל הכיוונים כשאני קמה. מברשת דפני שינתה את החיים שלי – וזה לא ממומן".
"אני מקווה שהילדה שלכם לא קרויה על שם המברשת", אני מתבדחת, והיא צוחקת. "המברשת הגיעה אחרי. אנחנו צוחקים שקראנו לה דפני על שם המתקן הזה לאמבטיות של תינוקות".

**

איזה אוכל מנחם אנשים בימים קשים?
"אוכל שמנחם אנשים זה לא טאטאקי טונה, ובטח לא טרטר. אוכל שמישהו הכין בכוונה טובה להזין אותך זה אוכל שמנחם, ולא רק בימים קשים. אני חושבת שזה האוכל הכי טוב שיש".

בשנים האחרונות רוסו רצה עם הרצאה שנקראת "בחן, בחסד וברחמים".
"אני מתעסקת בהרצאה הזו באקטיביזם הקולינרי, במקומות אליהם הגעתי כדי להכין אוכל לאנשים בנקודות הכי חלשות שלהם. ההתעסקות באוכל ברמה עמוקה היא לא ברמת הצילחות וכמה מלח שמת ומה המרכיב הסודי", היא אומרת בעיניים נוצצות. "אני לא חושבת שאי פעם נכתב טקסט כל כך מדויק על אוכל כמו ברכת המזון. 'הזן את העולם כולו בחן, בחסד וברחמים'. הוא לא זן את העולם בויטמינים, לא במיקרונוטריינטים או במנה יפה ומצולחתת, לא בסטייק אנטריקוט עסיסי. הוא זן את העולם, בחן, בחסד, וברחמים. זה מה שצריך להיות באוכל. שאף אחד לא יבלבל את המוח על חלבונים, על פחמימות, על מנת שף. מה שצריך זו הכוונה של האדם שהכין אותו".